קורות חיים
בנם של יפה ואבנר. נולד ביום י"ג בטבת תשמ"ח (2.1.1988) בבאר שבע. ילד שני להוריו, ולו אח בכור – אביחי, ושלוש אחיות צעירות - ימית, דגנית ולינוי.
זיו גדל ברמת גן, שם החל את לימודיו בבית ספר ממלכתי-דתי. כשהיה כבן שמונה עברה משפחתו לאריאל והוא המשיך את לימודיו בעיר זו. משסיים את בית הספר היסודי המשיך לחטיבת ביניים "היובל" באריאל.
בכיתה ט' עבר ללמוד בפנימייה בהרי יהודה – "כפר הנוער קריית יערים". השתלב במקום, היה פעיל בשיעורים ואף הירבה לעזור לילדים שהתקשו. "נער שקט ומופנם מאוד שקיבל מרות וסמכות", תיארו אותו, "התנהג בנימוס כלפי מבוגרים וחברים וביצע את כל המוטל עליו". אימו הרבתה לבקרו בפנימייה, לעתים רק כדי לפנק אותו במנת אוכל שאהב ולחזור לביתה.
אחרי שנתיים בפנימייה עבר ללמוד בפרדס חנה, בבית הספר "סדנאות". הוריו העתיקו את מגורי המשפחה לפרדס חנה-כרכור ואחותו ימית הצטרפה לבית הספר שבו הוא למד.
זיו רצה להתמקד במסלול לימודי ולסיים בגרויות, והבין כי על מנת להשיג זאת עליו לעזוב את "סדנאות" ולעבור לבית ספר אחר. אחרי שעבר יחד עם אימו בכמה וכמה בתי ספר מצאו את המקום המתאים, והוא נרשם לבית הספר הפרטי אותו רצה. עד מהרה השתלב בבית הספר והתחבב על סגל המורים ועל חבריו ללימודים. למד במגמת מחשבים ומנהל בית הספר מספר שהמגמה, שחשבו לבטלה, נותרה על כנה הודות לו - מסתבר שקיבץ תלמידים ושכנע אותם להגיע לשיעורים על מנת שהמגמה לא תבוטל. נחישותו הניבה פרי, הוא הצליח בלימודיו וסיים בגרויות בהצלחה.
זיו היה נער רגיש, אשר כיבד מאוד את הוריו. היה קשור מאוד לאימו, כך למשל בתקופה שהיא ליוותה אותו לטיפולים רפואיים הם קראו לזה "הדייט השבועי". היו לו כינויי חיבה רבים – אחיו ואחיותיו קראו לו "זיויק", וכשרצו לעצבן אותו קראו לו "זיוה" או "זהבה", ואימו נהגה לקרוא לו "קושקושון". הוא היה אח טוב ומפנק, שלו קשר הדוק עם כל אֶחיו ובעיקר קשר חברי עם אחותו ימית, הקטנה ממנו בשנה: בפנקס קטן שנהג לשאת כתב הגיגים ומשפטים חכמים שקלט מהסביבה, וחלק איתה את הדברים ששמע ושלמד. גם במשפחה המורחבת היה אהוב מאוד, ובלט באהבתו לילדים ובסבלנות שגילה כלפיהם.
בילדותו השתתף בחוג ג'ודו ובחוג כדורסל. הוא ואחיו שיחקו כדורסל, ואביהם היה בטוח ששני בניו יגדלו להיות כדורסלנים מצליחים ומדי שבת נהג לקחת אותם למגרש כדורסל והקפיד שיתאמנו. בכל פעם שהמשפחה העתיקה את מקומה לעיר חדשה נהג לתלות סל כדורסל על עץ בשכונה, כדי שהשניים ימשיכו להתאמן. תחביב ספורטיבי נוסף שלו היה כדורגל. הקבוצה המועדפת עליו בארץ הייתה "מכבי תל אביב" ומהכדורגל העולמי אהד את ברצלונה. זיו, ילד בית, אהב לבלות בבית, לצפות בטלוויזיה, לשחק במחשב, בקלפים או בשש-בש.
הוא אהב מאוד בעלי חיים. מילדות רצה כלב, וכשהגיע לפרדס חנה ניצל את הזמן טרם מעבר הוריו ליישוב, אימץ כלב וקרא לו "בוף". אהב אותו מאוד וטיפל בו במסירות. פעם חלה הכלב בקדחת הקרציות ועל אף שהווטרינר טען שסיכוייו לשרוד קלושים לא מש ממנו וטיפל בו עד שהחלים. כשהתגייס לצבא ביקש מימית להוציא את הכלב ולרוץ איתו כדי שיהיה בכושר, ובשובו מהבסיס נהג לשחק כדורגל עם אחותו ועם כלבו האהוב.
זיו היה מקובל חברתית והיו לו חברים רבים, שאיתם אהב לבלות וללכת לים. בזמנו הפנוי אהב להאזין למוזיקה ישראלית.
בתיכון ניהל זוגיות עם אסטר, תלמידה שהכיר בתיכון "גימנסיה". בני המשפחה סיפרו שכאשר נודע לו שאימה של אסטר מורידה אותה מדי יום בכניסה לבית הספר חצי שעה לפני תחילת הלימודים. הוא הגיע לשם באותה שעה ושר לה "זה לא כל כך נעים לראות גן סגור". אסטר נכבשה בקסמיו והייתה לבת זוגו ולבת בית אצל משפחתו.
זיו אהב אוכל. קרוביו סיפרו ש"כל דבר אצלו התחיל ונגמר באוכל", סוג של גרגרן. תמיד הקפיד לסיים כל מנה שהוגשה לו. נהג לבשל אוכל הודי יחד עם אחותו הקטנה לינוי, בשעות הקטנות של הלילה היו השניים מדליקים את התנור כדי לאפות לחם. בשל חיבתו לגבינות חג שבועות היה החג המועדף עליו, אולם הייתה לו חיבה גם לסופגניות ולכן אהב גם את חנוכה. חיבתו לפיצה לא הייתה תלויה בעונה או בחג.
האסתטיקה הייתה מאוד חשובה לו, נהג להקפיד על טיפוח והיה מודע לעצמו ולהופעתו. הוא ידע ליהנות מהדברים הקטנים בחיים ויצר "טקסים" קטנים כשעשה דברים בפעם הראשונה. כך למשל, בפעם הראשונה שבה היה בוגר מספיק כדי להצביע בבחירות התבשם ולבש את מיטב מחלצותיו לרגל היציאה לקלפי.
לקראת מועד הגיוס, לאחר שלא עבר מיונים לשירות קרבי, ניסח זיו מכתב שבו הביע את רצונו העז להיות לוחם. הוא צילם מאה עותקים מהמכתב ושלח מדי יום עותק אחד ללשכת הגיוס. עקשנותו השתלמה, ונאמר לו שיתחיל טירונות ושאם יזכה לחוות דעת טובה ממפקדיו ישובץ ליחידה קרבית. זה אכן מה שקרה.
ב-16.10.2006 התגייס זיו לצה"ל. את הטירונות עשה במחנה 80 ובלט כחייל מצטיין. מכיוון שהיה חייל דומיננטי ונתן מעצמו את מאת האחוזים הרשים את מפקדיו ושובץ כלוחם בחטיבת "גבעתי", בגדוד "שקד".
הוא לא ידע את נפשו מרוב שמחה, כדברי אחותו, ופרח בצבא. שירת כקשר הסמל, השתלב היטב ביחידה ובלט כחייל "מורעל". בכל הזדמנות שהגיע הביתה דיבר בהתלהבות על שירותו, גם עם חברתו אסטר הירבה לדבר על כך. הוא נהג לגהץ לעצמו את המדים ולקפל אותם בקפידה, ובכל פעם שחזר לבסיס ציידו אותו הוריו בצידה לדרך – עוגיות של אימא, חטיפים ומסטיקים בשפע.
רב-טוראי זיו פנקר נפל בעת מילוי תפקידו ביום ח' בשבט תשס"ח (15.1.2008). בן עשרים היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפרדס חנה. הותיר אחריו הורים, אח ושלוש אחיות.
זיו מונצח באתר "גלעד לזכרם" של עמותת חטיבת גבעתי ובאנדרטת נופלי החטיבה במצודת יואב.
כתבה אימו של זיו: "אף אחד לא יכול להרגיש את גודל הכאב וגודל החוסר של הילד היקר שלי. שתים-עשרה שנים אני ישנה שעתיים בלילה, מעסיקה את עצמי כל דקה בחיים כדי לא לעצור. ברגע שאני עוצרת המחשבות הרעות שולטות בי, הרגע הנורא של בשורת האיוב עולה בראשי, המחשבה הזאת שעוד רגע זיו חוזר ודופק בדלת לא מרפה ממני...
העצב שזיו חסר בכל חג ובכל רגע לא מרפה ממני, וכנראה שגם לא יעבור הבכי בבית העלמין שקורע לי את הנשמה. אף אחד לא מבין, גם הקרובים לי מאוד. כל השבוע אני חושבת על הבושם שביקש ממני ליום הולדתו ולא הצלחתי לקנות לו, ומבטיחה לו שיחזור, אקנה לו מאה בשמים רק שיחזור.
מנסה להמשיך את החיים רק אחרי שבכל בוקר שאני קמה חושבת עליו רגע או שניים, זה נותן לי כוח להמשיך את היום".
באזכרה לזיו כתבה האחות לינוי: "עוד שנה עברה בלעדיך... היום זה היום היחידי שאני לא שקועה לבד בגעגוע, היום שמשום מה מרגישה שאתה 'חי', היום שבו כולם זוכרים. השם שלך והזיכרונות ממך עולים יותר מתמיד - ואיכשהו גם כשאתה לא כאן אתה גורם לכולנו לצחוק כשאנחנו נזכרים בכל מיני רגעים איתך...
לפני שבוע חלמתי חלום. חלום בו אתה חי אבל מסתתר, מתחבא ממשהו לא ידוע, המשהו הזה שגרם למותך... התעוררתי באמצע הלילה ותכננתי בראש איך בבוקר אני מתחילה בחיפושים אחריך עד שאמצא אותך ואוכל לצעוק עליך שלא התקשרת ולהחזיר אותך הביתה אל כולנו...
קמתי בבוקר ונסעתי לעבודה - בוכה. בוכה על עוד פעם שבה המציאות מכה בי, על כל הרגעים האלה שמלאים בכעס על מותך ובגעגוע עצום להיות האחות הקטנה שלך".