קורות חיים
נולד בין השנים 1924 - 1922 בן לסלים ופדה בשבט מזאריב בכפר נאעורה ע"י כפר תבור. הוריו בני שבט מזאריב ניסו להשתקע בנאעורה אבל ללא הצלחה וחזרו עם בנם למאהל השבט ליד נהלל. עבד אלמג'יד התיידד עם שכניו בני המושבים, משה דיין היה אחד מהם. בנעוריו היה רועה צאן השבט, היה נער חכם מאוד למרות שלא למד בבי"ס. כאשר אבדה פרה או כבשה, תמיד קראו לו למצוא את האבידה. תמיד עזר לחלשים ולכן החליט לעזור גם ליהודים משום שהצטיירו בפניו כעם חלש שצריך עזרה. החלטה זו באה בשנת 1947 עקב רצח היהודים בבית הזיקוק בחיפה. התגייס לצה"ל ביום 17.12.1948 ליחידת המיעוטים שהיא יחידה 300 , בתחילה שירת כטוראי עבר קורס מכי"ם והדריך בקורס המכי"ם. היה מפקד הכיתה הבדואי היחידי בזמנו בצה"ל.
כאשר פרצו הסכסוכים בין הבדואים והדרוזים, הסתתר מפניהם ואז ניתן לו הכינוי "עמוס ירקוני". סגולה כנגד עינם הרעה של הדרוזים. שמו זה נשאר עד יום מותו. בשנת 1949 השתחרר מצה"ל לחמישה ימים וחזר שוב לשרת והפעם למשך 20 שנים. ביחידת המיעוטים היה סמל סיירת יחידתו שהיתה טרודה במארבים וסיורים , חיפוש מטיילים וגירוש פולשים שפלשו לנגב מסיני. במהלך שירותו עבר להתגורר בבאר שבע. שם הקים משפחה והתחתן עם בחירת ליבו ג'ורג'ית ונולדו לו שישה ילדים. כאשר הוקמה פלוגת רוכבי גמלים דרוזים, מונה להיות מפקדה. בשנת 1953 עבר קורס קצינים, סיים בהצטיינות ורצה להתקבל למודיעין אבל בסוף חזר ליחידתו כמפקד מחלקה.
בשנת 1955 הוקמה "סיירת שקד" אשר היתה יחידה סודית. עמוס היה ונשאר הבדואי מעמק יזרעאל, סימן ההיכר של הסיירת, המפקד הנערץ אשר אינו שנוי במחלוקת. לוחמי "שקד" בפיקודו של עמוס השתתפו במאות מרדפים ופעילויות מיוחדות. לאחר שמונה למפקדה של הסיירת בשנת 1960 הוא אהב מאוד את פיקודיו ודאג להם מאוד. עמוס בחר את פיקודיו בעצמו, בבסיס הטירונים לקח את הטובים ביותר, בעלי מוטיבציה ומשכילים. ביחידתו שירתו בדואים לצד קיבוצניקים ומהתישבות העובדת וכולם מצפון הארץ. בעצמו המשיך לפקד ולהשתתף במרדפים למרות שבשנת 1959 איבד בזמן מרדף את ידו השמאלית ובשנת 1964 נפצע קשה ברגלו הימנית אך תמיד חזר ליחידתו. במשך שירותו זכה "באות למופת" ולשלושה ציוני לשבח וקיבל את פרס אלון על תרומתו למדינת ישראל. באחד מסיפורי האגדות של צה"ל מסופר על עמוס ירקוני "אם תעבור במדבר, תרים אבן קטנה, תירק עליו ותחזירו למקומו ואם עבד אלמג'יד ח'דר יעבור במקום אחרי מאה שנה, הוא יבחין מיד שהאבן אינה במקום שהניח אותה אללה. הוא ירים את האבן ויגלה סימני יריקתך וילך בעקבותיך עד פתח אוהלך ומכיוון שלא ימצאך - הרי לא תחיה מאה שנים - יקיש על מצבתך וישאל: יא פלוני מדוע ירקת על אותה אבן" ?! בפרישתו של סא"ל עמוס ירקוני בשנת 1969 כתב עליו אלוף פיקוד הדרום דאז: "עמוס ידידי אני יודע באיזו מידה היו שיטות פעולותיך, טכניקת הלחימה ורמת הביצוע של יחידתך שהיתה לדוגמא לצה"ל כולו. אתה אישית נתת את מיטב בריאותך למען מדינת ישראל. רק מעטים יודעים על מעלליך אך צה"ל ומדינת ישראל לא ישכחו אשר עשית. רבים חיים בזכותך".
ביום פרישתו אמר עמוס לחייליו ביחידה: "שלום חברי, מחר בבוקר אני עוזב. הלכתי אתכם עד כאן מעכשיו פואד במקומי". לאחר שפשט את מדיו בא המשבר הגדול, אז נשלל ממנו ההכרה וההוקרה. עמוס עבר מהשדה למשרד השיכון, עסק באיכלוסם של הבדואים בנגב.
בשנת 1988 יצא לפנסיה. בסוף שנת 1990 חלה מחלת דם קשה ממנה נפטר ביום 7.02.1991. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקרית שאול בחלקה הצבאית. השאיר אחריו אחים, אחיות, אישה ושישה ילדים גדולים - מאג'דה בת 39, מאג'ד בן 34, ארזה בת 32, אמירה בת 30 קצינה בצה"ל, עדנאן בן 20 ביחידת הגששים בצפון.