יוסף טייטלבוים בגבעת ברנר
שבע שנים חי יוסף בגבעה, ונהפך לחלק מהנוף האנושי בה. היה בה והיה מחוצה לה. שונה ויחיד בה. התרכז סביבו חוג חברים, וביניהם כאלה אשר התחילו לחקות אותו בלבוש, בסגנון, ברכיבה על סוס (האקדח תמיד צמוד לגוף) ובז'רגון.
עברו שנים והשתרשותו במקום הגיעה לידי הרגשת בן בית, עד להזדהות עם המפעל. התחיל לרקום את הרעיון - פה יהיה ביתו. רצה להשתלב בגלים המאוחרים יותר של כובשי אדמה ההופכים אותה למולדת. הביא הנה את בנותיו, רצה שתתחנכנה לאור הדרך הזאת.
יוסף היה איש מצבי רוח; ימים של דכאון, וימים של חיי-צותא סוערים ומסעירים. זכורים לוותיקי הגבעה לילות נפלאים של בילוי בחדרו של יוסף - שפע של זכרונות. אדם אשר החיים התאכזרו לו בגורלו האישי, התגלה האדם אשר געגועיו לכפר המולדת ולשדותיו עזים וסוערים.
לא ידענו שנוסף לתפקידיו בגבעה כנציגנו כלפי השכנים כשומר שדותינו, מילא תפקיד נוסף - תפקיד אחראי ומסוכן מטעם אותו ארגון חשאי שכולנו נשאנו את החברות בו כסוד אפוף תפארת. הוא ידע לשמור סוד, והוא ידע ללכת לבדו לגוב-האריות לשם מילוי תפקידיו אלה.
זכורני אותו בקר ב-9 לדצמבר 1947 כאשר יוסף יצא בבקר, חגור אקדחו החדש עם עוד חבר בלתי מוכר לנו, לשליחות רחוקה מהבית. במקרה נתקלתי בו באותו בקר - נגש אלי, נתן את היד שלא כרגיל ואמר - "שלום ולהתראות". זקוף כתמיד ומחייך, ובעיניו משום מה חשתי איזו תוגה חרישית. כנראה חש ששובו אינו ודאי.
הלך ולא חזר.
גופתו הובאה בטנדר של נוטרים, כי הדרכים היו בחזקת סכנה, והמות השתולל בהן.
הוא מצא את מותו לא בדרכים, הלך לגוב האריות בבדידות וביחידות. נפל בפרוץ מלחמת הקוממיות, הקרבן הראשון של בני הגבעה במלחמה זו. והברית בין מתנחלי הגבעה הזאת לבין בני יסוד המעלה, נחתמה בדם אחד מבניה היפים והמקסימים.