קורות חיים
בנם של סמדר ושמעון. שי נולד בבאר שבע, בבית חולים "סורוקה", ביום כ' באלול תש"ן (10.9.1990). ילד שני להוריו, אח של נתנאל, ליז ולירון.
שי נולד במשקל נמוך מאוד, סיפרו הוריו, וזאת כי מיהר לצאת לפני הזמן. את החודש הראשון בחייו בילה בפגיה באינקובטור, ומשהתחזק מעט שוחרר לביתו.
שי היה תינוק מקסים, חייכן ומלא מרץ. ילדותו עברה עליו בבאר שבע, עד שהמשפחה עברה לירושלים, עיר הולדתו של אביו.
שי גדל והתחנך בירושלים. הוא החל את לימודיו בבית ספר יסודי "קשת תלפ"ז" בשכונת ארמון הנציב, המשיך לחטיבת ביניים "סליגסברג" ולתיכון המקיף גילה. בתום כיתה י' עבר ללמוד י"א ו-י"ב במכללה לבישול ולטבחות "השף". בסיום לימודיו הוסמך שי כסו-שף ומאז עד הגיוס לצבא עבד במלון רמת רחל, בקיבוץ הסמוך לירושלים.
שי היה ילד טוב וממושמע, חכם וחדור מוטיבציה. אם התחיל משימה, סיפרו בני המשפחה, לא קרה שישאיר אותה לא גמורה. "שמחת מהדברים הקטנים והערכת כל מילה טובה ומעשה שנעשה עבורך", תיארה מאי, חברה של שי, "הדברים הפשוטים הם אלה שמילאו את עולמך".
בילדות, תחביבו העיקרי של שי היה לריב עם אחיותיו הקטנות ליז ולירון ולהתלוצץ עם אחיו הבכור נתנאל. עם השנים התהדקו היחסים בין האחים: לפני הגיוס שי התחבר מאוד לאחיו נתנאל, הגדול ממנו בשנתיים וחצי, והשניים בילו יחד והירבו לפנק אחד את השני. שי גם היה קשור מאוד לאחיותיו הקטנות. את לירון, הצעירה ממנו בעשר שנים וחצי, היה לוקח פעמים רבות לגן הילדים, ולא פעם פינק את אחיותיו במטעמים ובפיקניק ספונטני בחוף הים.
מגיל צעיר שי ניכר כנער נקי ואסתטי, תמיד מקפיד על הופעתו ועל ניקיון סביבתו. הוא גם בלט ברוחב ליבו וביכולת הנתינה האין סופית. רחום וחנון היה, כדברי אימו, רגיש לזולת, חבר מסור ונאמן שהיה מוכן לעשות הכול בשביל חבריו. עם השנים הוא גילה יכולת מנהיגות רבה, בין החברים ובבית הספר, ולא פעם, למשל, הוא זה שהשתיק את הכיתה בהתחלת שיעור.
בשעות הפנאי שי אהב לצפות בסרטים ובטלוויזיה, להאזין למוזיקה, בעיקר מוזיקה מזרחית, לאכול במסעדות ולבלות עם חבריו וחברותיו במועדונים.
ביום 17.11.2008 שי התגייס לצה"ל. הוא בחר להגיע לחטיבת גבעתי, והחל טירונות במסלול לוחם.
הצבא עיצב את אישיותו של שי, סיפרה אימו סמדר. הוא חש אחריות, בגרות ואכפתיות לבית ולסביבה, היה גאה בדרך בה בחר ורצה להוכיח לעצמו ולכולם שיצלח את המסלול הקשה ויהיה לוחם, יהיה לגאוות המשפחה. אושר, בן-דוד של שי, סיפר: "שי בא אלי לפני גיוס ואומר לי 'אני הולך לקרבי ושום דבר בעולם לא יעצור אותי, אושר אתה עוד תראה אני אסיים שלוש שנים כלוחם כמו גדול!' ואת האמת שי, לכולם היו ספקות, אבל לאורך הדרך אנשים כבר התחילו להאמין ששי זה לא אותו ילד שהיה עושה שטויות אלא זה שי הלוחם! שיודע שמאחוריו עומדת המשפחה ושכולם נושאים אליו את עיניהם ומלכד את המשפחה ביחד וגורם גאווה עצומה לכולם".
שי אכן סיים בהצלחה בראשית חודש יולי 2009 את טירונות הלוחם בגדוד "צבר" והיה אמור לעלות לקו עם יחידתו, אך לא זכה.
שי נפל בעת שירותו ביום י"ט בתמוז תשס"ט (11.7.2009), בתאונת דרכים. בן תשע-עשרה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר הורים, אח ושתי אחיות.
על מצבתו של שי כתבו בני המשפחה: "חיוך ניצחי, מבט תמים, ילד בדמות מלאך, אותך לעולם לא נשכח. ילד שלנו."
ספדה לשי אימו סמדר: "ילד קטן של אימא. אתה יודע שלכל סרט יש סוף, אבל הסרט שאני נמצאת בו אין לו סוף ולא יהיה לו לעולם בשבילי, עד לרגע שתגיע שעתי ואתייחד איתך שם במרומים.
ילד קטן ויפה שלי. מהר מאוד הפכת לגבר, רצית ליהנות מכל מה שהחיים נתנו. אבל אי שם במרומים החליטו בשבילך שמקומך איתם בין צדיקים ולא איתנו ...
עוד עשרה ימים וכבר יכסו אותך בשיש קר ומנוכר ולא אדע לעולם אם חם לך או קר לך מלאך קטן שלי. אתה איתי בנשמתי בכל מאית השנייה ובכל נשימה שעוברת דרך אפי. ילד אהוב ויקר שלי, אימא אוהבת אותך בכל נשמתי וליבי.
שיו יקר שלי. אני יודעת ומרגישה שאתה עכשיו נמצא בין מלאכים ושומר עלינו מלמעלה, כי זה תפקידם של מלאכים.
ביום שישי לפני לכתך אמרת 'אימא אני מבטיח לך שאביא לך גאווה'. בני היקר, אילו רק ידעת כמה מוכנה אני לוותר על גאווה זו שהבאת לי רק כדי שתהיה בינינו, ולא בתוך האדמה הקרה והמנוכרת. אבל בין רצוננו לרצון האל המרחק גדול מאוד.
שיו יקר שלי. מה אימא יכולה לאחל לבן יקר כמוך, רק שתנוח על משכבך בשלום".
האב שמעון ספד לבנו שי: "מלאך קטן, מה עשית? השארת אותנו בלעדיך. אני בטוח שאם היית יודע איזה צער וכמה סבל אנחנו עוברים, לא היית חושב פעמיים והיית עוצר הכול.
שי, מה אגיד? ומה אכתוב? לא יעזרו המילים. כמה אהבה אפשר לתת וזה לא יעזור, כי אותך אי אפשר לא לאהוב. בתשעה חודשים נהפכת מילד לגבר, גבר שלעולם לא אשכח. כמה הייתי גאה בך, רק אלוהים יודע. אתה הגאווה שהצלחתי לשקם והיום שי, גם אם טעיתי, זה לא היה בכוונה. אך ורק בשבילך ולטובתך ...
אתה כל כך תחסר לנו בבית שאני לא יודע איך להתמודד עם זה. רק בקשה קטנה אני מבקש: שאוכל להמשיך ולהעמיד את המשפחה.
שי, בוא אלי בחלום, בכל דבר, תן לי סימן שטוב לך שם למעלה. בבקשה ממך".
נפרדו משי חבריו מגדוד "צבר": " ... אח יקר לאן מועדות פניך / אימא רוצה לנום בין זרועותיך / תגיד שאתה חוזר / כי אנחנו מחכים ולא מאמינים / שעזבת לעולמים.
נהרות של דמעות אפילו ים / לא יחזירו אותו אף פעם / מדוע כך העולם? מדוע כך העולם? / לא נשכח, שי אלקיים".
כתבה סמדר, אימו של שי: "שי. בלעדיך, זה להרגיש ברגע את ניפוץ החלום. להרגיש את הגוף המתכווץ, הלב הקרוע, להרגיש כאב שאת עוצמתו לא ידעתי מעולם.
בלעדיך, זה להרגיש איך ברגע התחלפה לה שמחת החיים בעצב, בכאב, בתוגה. לראות את הקשת בענן בצבעים של אפור ושחור, להרגיש כאב שאין לו מרפא, געגוע שהולך ומתעצם עם הזמן. געגוע למי שהיית, למי שיכולת להיות. געגועים למשפחה, געגועים לחלום ...
בלעדיך זה לקום כל בוקר, להסתכל על הדלת ולדעת שהיא תיפתח אבל אתה לא תעמוד שם. לציין את יום הולדתך בלעדיך, ולהניח פרחים על קברך במקום ממתקים במיטתך. לציין עוד שנה בלעדיך, ולא להיות ביום כלולותיך. לא לראות אותך מאוהב, מתעצב, מתמודד, מנצח. לא לראות אותך, לא להרגיש אותך – כל כך הרבה לא!...
אני מנסה לחיות את החיים כמיטב יכולתי, לחיות את הכאב, לחיות את האהבה, לחיות ולהזכיר אותך. לחיות בשביל המשפחה שלנו, לחיות כדי לספר את סיפורך, לחיות כדי להעביר את המסר שלך – מסר קדושת החיים – לצעירים בני גילך, שיחזרו הביתה בשלום.
לחיות, שי – עם הידיעה שאנחנו כאן ואתה שם".
ליז, אחותו של שי, כתבה: "שי, אחי היקר והאהוב. הגעגועים מתחזקים מרגע לרגע,ואני רוצה שתחזור לתמיד. ואם לא לתמיד אז רק לקצת, לתת חיבוק חם לאימא ולאבא, רק שיירגעו קצת.
שיו, היית אח למופת, הבאת גאווה למשפחה שלנו ותמיד דאגת לכולם. תמיד תישאר אחי הטוב הגיבור והרחמן.
'מבט תמים, ילד בדמות מלאך, אותך לעולם לא נשכח', המשפט הזה חקוק בזיכרוני ואיתו דמותך".
אושרת, דודה של שי: "שי. הימים חולפים והמוח מתחיל לעכל, להשלים בלית ברירה עם האבדה הגדולה. אבל הנפש, הנפש פצועה ומדממת והיא, היא לא תתרפא לעולם ולא תשלים עם לכתך.
שיקו, דמותך הענוגה עומדת למול עיני בכל רגע ורגע. כל צעד, כל פעולה מלווה במחשבה עליך, בהבזק של תמונתך המחייכת, תמונה של ילד קטן שעוד לא מלאו לו תשע-עשרה שנים. שי, אנחנו מתגעגעים לצלצול הטלפון, מתגעגעים לצחוק המתגלגל, לצחוק שבין רגע נדם ולא יישמע עוד לעולם...
שיקו, שם למעלה בשמים, אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך עד אין סוף".
טל, חברתו של שי, כתבה: "שיוש שלי. היום הזה, היום שבו נלקחת ממני, לא מפסיק להתנגן לי בראש...
מאותו יום השתניתי. מאותו יום אני מחפשת הגנה, עזרה, תמיכה ... הגעגועים אליך לא פוסקים, הזיכרונות לא נשכחים, האהבה המטורפת והגדולה הזאת אליך לעולם לא תיגמר. אין פעם שאני הולכת לישון או דבר שאני חושבת בלי להגיד לעצמי – מה שי היה אומר, מה הוא היה מייעץ, איזה חיבוק הייתי מקבלת?
אהוב יקר שלי. אין לי שום ספק שאתה רואה, שומע, יודע ושומר על כולם".
כתב אביב, חבר של שי: "החבר הכי טוב היית. לא היה לילה שלא התקשרת לספר איך עבר היום וכמה אתה מתגעגע, אז רציתי להגיד לך שאני מתגעגע אליך המון אחי היקר ולא עוברת שנייה שאני לא חושב עליך ותוהה - האם אתה מביט בי ומרוצה שאני מנסה להמשיך בחיים, או לא מבין מה אני עושה בזה שאני מנסה ומנסה להתגבר על אובדנך.
אם רק הייתה לי היכולת לשאול אותך איך שם, האם טוב לך? האם אתה מתגעגע? ...
מה אוכל עוד להגיד לך אחי, אני אוהב אותך ומתגעגע אליך, כל שנייה בלעדיך היא לא אותו הדבר. אני רוצה להתקשר אליך ולשמוע את הקול שלך. ושוב אני חוזר, אתה היית החבר הכי טוב בעולם, לא משנה מה אתה תישאר בי לנצח. אוהב אותך מאוד חבר יקר".
באזכרת אחד-עשר חודשים לנפילת שי נפרדו ממנו בני משפחתו המורחבת, משפחת דמרי: "שי, זאת הייתה שנה קשה, שנה בלתי נסבלת שבמהלכה אנו מנסים להיאחז בקולך הענוג שהולך ונמוג עם הזמן, בדמותך המרשימה שמתנוססת כעת רק על גבי התמונות.
זיכרונות ילדות מהדהדים בראשנו כל הזמן. איך אפשר להשלים עם לכתך? איך אפשר לקבל את העובדה שאתה איננו ואף פעם לא תהיה? שלא תזכה לסיים את השירות הצבאי שבו כל כך התגאית, שלא תחווה את הטיול הגדול של אחרי הצבא, שלא תזכה לעמוד מתחת לחופה ושלא תתרגש מצחוקו של תינוק הממלמל את המילה 'אבא'?
יפה שלנו, נגדעו חייך ואתה כל כך צעיר. בשיא פריחתך - חדלת מלהתקיים.
שי, אסיים בכך שאומר לך, נכד יקר, אחיין יקר שלנו, שתנוח על משכבך בשלום בין מלאכי השמים וליד אבינו הגדול מכולם - הקדוש ברוך הוא. לידו אתה מוגן ושמור.
שי שלנו, אוהבים, זוכרים ומתגעגעים, כל כך מתגעגעים..."
סמדר, אימו של שי, מפעילה לזכרו את "פרויקט שי" בשכונת גילה בירושלים – חלוקת שי לכל מתגייס לצבא. במסגרת זו היא אוספת תרומות של ציוד מתאים, כמו פרטי רחצה, מטענים לטלפונים ועוד, ומעניקה למתגייסים בטקס שנערך במכינה הקדם-צבאית בגילה.
באתר פייסבוק נפתחה קבוצה ושמה "שי אלקיים ז"ל" ובה כחמש-מאות חברים. לאתר הועלו תמונות רבות של שי וכמה סרטוני זיכרון, אותם ניתן לראות גם באתר יוטיוב. בני משפחה וחברים מפרסמים בקבוצה דברי פרידה וזיכרון, הודעות על אזכרות והודעות בדבר שיעורי תורה לעילוי נשמת שי.
באינטרנט הוקם אתר הנצחה לשי, ובו קורות חייו, תמונות שלו, הספדים ומכתבי פרידה מבני משפחה ומחברים.
בני המשפחה מתכננים הקמת גינה לזכר שי מול בית המשפחה בירושלים, ובלב הגינה תוצב אבן זיכרון.
יהי זכרך ברוך!