סמ"ר אילון יעקב הורביץ ז"ל

"כולם היו הולכים אליו ואף פעם לא התאכזבו....
הוא היה מכוון פסנתרים בעיקרון (אולי כי פסנתר זה הכלי הכי פנימי) אבל הוא היה מכוון את כל הכלים שאי פעם נוצרו...
הוא תמיד אומר שזה עניין של שמיעה טובה ושכנראה ניתנה לו מתנה (או מטלה) טובה משמים...
יש לי הרגשה שזו לא השמיעה אלא איזה רעד שעובר לנו בקצוות של השער ובדיוק ברגע הזה הוא עוצר ואומר:
"מכוון למעלה!"
(מתוך "מכוון הפסנתרים" אילון הורביץ ראש השנה תש"ס).
כשעם קם לתחייה הוא עובר שני שלבים בהתפתחותו.
השלב הראשון, השלב הקל יותר, הוא שלב גיבושו הלאומי הפיזי.
הוא בונה לו צבא, הוא בונה לו כלכלה, הוא מסדר לו את סדרי החיים, ע"מ שתושביו יוכלו להתקיים בו בכבוד ובביטחון.
השלב השני הוא השלב המורכב והעדין יותר - בשלב זה מגבש לו העם תרבות וחיי יצירה עצמיים.
שלב זה הינו תהליך עדין ופנימי ביותר, אין הוא מלווה בתרועת ניצחון אנשי הצבא, אין הוא בנוי מטונות של בטון וברזל, אך הוא חוט השדרה של כל אומה, וייחוד שירת חייה בקרב העמים שעל פני האדמה.
שלב זה אמור בהמשכו אף ליצור אור חוזר על שלטונו ואופיו הלאומי של העם, להפוך את סדרי החיים השלטוניים גם הם לרצף שירה נעים.
אם תהליך שכזה מורכב הוא וקשה בכל אומה, ביחס לעמנו שלנו, הוא קשה פי כמה.
עם, שאלפיים שנה הפכו אותו מעם ל"דת". עם, שאלפיים שנה הפכו את יצירותיו להלכה כתובה, אינו מתחיל מנקודת ה"אפס" כמו כל עם נולד, אלא לכאורה במצב חסרון בהיותו נצרך לבנות את תרבותו וכוח יצירתו העצמיים, מנקודת פתיחה אילוצית של דתיותו וחוקי תורתו, העלולים לחנוק את עצמיותו וכוח יצירתו, ולהשאיר אותו כבובה מתוכנתת שאינה מונעת מכוח עצמה.
במצב זה, העדין והמורכב, פגשנו עד עתה בשלשה דרכי תגובה.
בקצה האחד, עומדים כל אלו המתחברים ל"ציון החיים" שעוד מהבהב במערכת הדתית ומצוותית, דרך לימוד התורה למקצועותיה השונים, תוך וויתור על כוח היצירה העצמי כליל.
בקצה השני, עומדים אלו שלמען חופש ההבעה והיצירה העצמיים, וויתרו כליל על קשר עם המערכת הדתית והמצוותית.
בטווח, עומדים אלו החיים את חיי היום יום בדרך תפיסת העולם האנושית, מביעים את עצמם ויוצרים בה כדרך כל האדם, כשבשולי החיים האלו, עובר ערוץ החיים הדתי המצוותי, עם תפילות היום יום, דף יומי, טקסי הנישואין הברית, הקבורה וכו', כמערכת חיים נלווית.
"שמיעה טובה מתנה (או מטלה) טובה משמים"
המכנה המשותף לכל שלשת הזרמים הללו, הוא חוסר היכולת להביע את תכניה הדתיים והמצוותיים של התורה כביטוי של תרבות ויצירה עצמיים.
ע"מ להימנע משלשה מצבים אלו, ולהצליח להביא את הדתיות והחיובים המצוותיים להיות הגורם הראשיתי לפיתוח התרבות והיצירה העצמיים, יש צורך בשתי תכונות חשובות במקביל.
1. אמון בלתי מסויג בתורה ובחוקיה, יכולת עיון והדקדוק עצומים בכתוב, וכוח הקשבה לרוח החיים הנסתרת מאחרי הכתוב היבש.
2. כוחות דמיון ויצירה עצמיים גדולים ביותר, המסוגלים לתרגם את הדתיות והחוקיות הנקודתיים, להיות עקרונות של חיים, וביטויים יצירתיים עצמיים.
את האמון הבלתי מסויג אנו חייבים, כיוון שאת החדירה דרך העור החיצוני המת לרקמת החיים של תכני התורה הכתובים, ניתן לבצע רק מכוח הדיוקים בכתובים - ללא אמון שכתובים אלו נושאים בקרבם חיים, לא ניתן להגיע לחדירה זו.
במקביל, חייב להשתלב עם כוח הדיוק והדקדוק גם יכולת הדמיון והיצירה העצמיים, כיוון שרק הם מסוגלים להביא לתרגום החיובים המעשיים והתכנים היבשים לידי עקרונות ותנועה של חיים.
קיום שתי תכונות אלו במקביל אצל בני האדם, הוא מצב שאינו רגיל. הסיבה לכך היא, שכרגיל אלו בעלי יכולת היצירה וההבעה העצמיים, קשה להם תנוחת ההקשבה והסבלנות, הנצרכים ע"מ להגיע לשמיעה משמעותית בתורה.
מצד שני, ה"מקשיבים" הסטנדרטיים פעמים רבות הם גם אלו, שאינם מסוגלים לצעוד מכוח תנועתם העצמית.
חיבור שתי התכונות יחדיו, הוא אם כן מתנת שמיים מבורכת, שאתה אלון התברכת בהם במינונים גדולים במיוחד.
אולם ע"מ לדייק יותר בהבנת הכוחות הללו ודרך עבודתם, ברצוני לחלק את דרכי העבודה והתוצאות הנובעות מהן לשתיים.
בחלוקה זו אני עומד להגדיר אופן ביטוי אחד אותו הובלתי בישיבה בתהליך מימוש התורה מדת ומחוקים, למציאות של חיים, לבין אופן ביטוי נוסף שונה, שאתה אלון הופעת באישיותך.
מ"דת" - לעקרונות חיים ועיצוב שלטוני.
המעבר מ"דת" לעקרונות של חיים, מחייב תהליך של הגדרה, הן ביחס לתכנים הכתובים, והן ביחס לעקרונות החיים היוצאים מתרגום הכתובים.
ברור הוא שגם מעשה הגדרה זה אינו שכלי בלבד והוא מצריך רגש של חיים, והקש דמיוני, ע"מ להצליח לעבור מתכנים סיפוריים או מצוותיים נקודתיים ומקומיים, לעקרונות חיים כוללים. אולם כדרכם של עקרונות, בהיותם מהווים המבנה השלדי של כל מערכת חיים, הביטוי השאיפתי המרכזי שלהם יופיע כשאיפה שלטונית.
על כן, אצלי באופן אישי, שיא המימוש של תהליך הפיכת התורה לעקרונות של חיים, התבטא ומתבטא אף כיום במימוש שלטוני במדינת ישראל.
אולם ברור היה לי, שדרך ביטוי זו היא צד אחד מיני רבים של תהליך התחדשותה של התורה.
ביטוי מילולי כתנועה של מחול.
הגם שאף את מימוש עקרונות החיים שבתורה ברמה השלטונית הן המדינאית והן הפוליטית, אני רואה בברור כסוג של אומנות - אומנות עיצוב עקרונות החיים בהרמוניה תפקודית, הרי תרגום התורה אצלך אלון הופיעה במגמה שונה בה היחס שבין העקרוניות והתנועתיות נטתה יותר כלפי התנועתיות. מהלך זה גרם לכך, שאצלך לא השאיפה לשלטון היא שבלטה, אלא יכולת ביטוי שירי של מרחב החיים. את הייחודיות הזו שבדרך ההבעה העצמית של תכני התורה ניתן היה לחוש כבר במשא ומתן הלימודי בינינו.
אם רצית לשאול שאלה או להעיר הערה שמצריכות היו לחזור על שכבר נאמר, מקבלים היו הדברים שאמרתי ביציאתם מפיך, את התנועתיות הזו, שהופכת הייתה אותם למציאות רכה וענוגה. תנועתיות זו ליוותה אותך אף בהילוכך, בצעדיך המרחפים משהוא מעל פני האדמה, ועליה בניתי בחשבי על האפיקים השונים אותה צריכה הישיבה לעורר מתוך דרך לימודה.
ציפייה של אב
נדירים הם המקרים בהם יכול רב להגדיר כבר בשלבי הלימוד הכל כך ראשוניים את הציפייה שהוא מצפה מתלמידו שיחדש מעבר למה שניתן לו על ידו. הגורם הראשוני שאפשר זאת ביחס אליך, הוא החשיפה האישיותית העמוקה שמביא לימוד זה, בשל המעורבות העצמית הגדולה הנדרשת בתהליך תרגום סיפורי ודיני התורה לרמת העקרונות. אצלך התגלתה ציפייה זו באופן מיוחד, מתוך חשיפת אישיותך את מבנה נשמתך באופן גלוי מעבר לרמת היחסיות הרגילה.
אמנם, כשהתבוננתי בך בשנות שהייתנו המשותפת בישיבה וחשבתי ודמיינתי לעצמי איך תתפתח עוצמת תורה זו שבך מצד תכניה ודרך הבעתה, לא הבעתי ציפיות אלו בגלוי, שהרי מניעות רבות יכולות היו למנוע את מימוש ההתפתחות הזו - יציאתך לצבא וכל הניתוק הקשור בכך ושאר הקשרים אחרים ושונים.
אולם עתה, לאחר מותך, אני יכול לומר לך מה שלא יכול הייתי לומר בחייך.
המוות מעמעם את מניעות המציאות ומאדיר את הערך התורתי הנקי.
ההקשרים הנפשיים שבניינו והכמיהה והציפייה למימוש, הופיעו לצערי בשיא עוצמתם, דווקא בזמן ההודעה על מותך.
דווקא כשקבלתי את ההודעה על מותך, עלתה לשיאה תכונת תורתך כממשות עצומה, עד כדי כאב של חידלון - כמו השראה של שכינה.
כעומק ההכרה כך עומק הכאב (או אולי גם להפך)
מותך הפתאומי לפתע בירר לי שחלקים מתוכי, דם מדמי ובשר מבשרי, מפוזרים עתה אצל כל תלמידי.
זמן המוות שלך, הוא היחיד שהצליח לחשוף קשר זה כקשר של בשר, כאותו גילוי שמש המאירה ומחממת, עד שניכסת היא שוב בעננות האנושית החזקה כל כך, החופה על בשריות עדינה זו, כמו אותה עורלה שמעל המילה.
מחר שוב אשב בסבלנות מול חדרו של דוד, לחכות שאוכל לראותו, שהרי סוף כל סוף איני "שאר בשרו". גם אם אומרת התורה "כל המלמד בן חבירו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", ואף שבשעת כתיבת שורות אלו אני יושב ודומע, אני יודע שלא יכול הייתי להגיע לחוש תחושה שכזו לולא באה עלי מיתתך בחטף.
ראייה זו, לה זכיתי כשנפגשתי עם מותך והתחושה אליה הגעתי מכוחך, לא תוכלנה עוד להיאבד לעולם.
הזיכרון החי הוא ממשי מידי בכדי לאבדו כליל, הרושם שנחרט הוא עמוק מדי בבשרי מכדי שיוכלו להימחק.
אותם אני מקפיד לשחזר לעצמי, כמו עתה בשעת כתיבתי זו אליך, והם עתידים לשנות את אופן הובלת החזון אליו היית שותף, מכפי שהיה עד עתה.
להוליד אותך מחדש
אותה הכרה, הרשומה בנפשי, ואותה החוויה הבשרית החרוטה בגופי, הם אף אלו שיולידו את יכולת מימוש תכונתך הייחודית מחדש - בנו.
כאותם אחים המרחיבים את מציאות האח המת שבהם לרמת ממשות עד כדי יכולתם לנחול את נחלתו, כך אנו נעשה את הכל ע"מ לגדל בנו את השירה שלך שחסרה מעמנו עתה.
אין ספק בליבי, שמי שהמציא את "כלי הנגינה באמצעות לחלוחית העין", הוא ייתן לנו את הכוח להתגבר על אובדנה של נגינתך המיוחדת, שחסרנו מהתזמורת שהחלה לנגן לא מכבר, ויחזיר לעינינו את לחלוחית החיים שאבדה לנו בהליכתך מעימנו.
אוהב, שמעון