סמ"ר אילון יעקב הורביץ ז"ל

ב"ה התחיל להיכתב בערב שבת קודש פרשת לך-לך תשס"ח (פרשת בר מצווה של אילון - אמור להיות בן 26)


מי זה אילון בשבילי?
או מה זה אילון בשבילי? כי הרי ברור שהוא הפך קצת לסמל.

אילון הוא בעיקר געגוע, ונוכחות חמימה שמפרגנת לי מרחוק.
געגוע למה?
התשובה המיידית שלי היא געגוע לשלמות, לישרות ועוד כמה דברים טובים, אך עצם העלאת ההקשרים ה"נעלים" הללו מזכירה לי שאני שוב מפספס את הדמות של אילון בדיוק כפי שעשיתי פעם כשעדיין למדנו בישיבה לפני הגיוס לצבא.

זה לא סוד שאילון היה טיפוס "זורם", אך היה משהו מאוד יחודי בזרימה שלו.
הזרימה שלו הייתה אומנם זרימה, אך בד בבד גם מובילה וסוחפת. הוא לא "זרם אחרי", הוא "זרם עם", הוא זרם כחלוץ.

אנסה לאפיין את הזרימה בדמות של "אילון - שלי" דרך דמותו של נפתלי בן יעקב.

לידת נפתלי מגיעה לאחר התמודדות בין רחל ולאה.
אקח כנקודת פתיחה גסה, שלאה מאפיינת עולם בו הקב"ה מופיע מהשמים ודרך האמצעים הרוחניים, לעומת רחל המאפיינת עולם בו הקב"ה מופיע דרך הארץ והאמצעים הגשמיים.

רחל לא מצליחה ללדת, ובאה בטענה ליעקב. זה האחרון זורק את הכדור חזרה לרחל ומותיר אותה לפעול בעניין.
אכן, רחל יוזמת - היא מכניסה את בלהה שפחתה ליעקב. אך צריך לשים לב!
כאשר אישה מכניסה לתוך ביתה אשה נוספת שתהיה עם בעלה – היא מתנהגת בצורה שאינה "נורמאלית", בדפוסי ההתנהגות של העולם הגשמי (באורח החיים שלנו זה כמעט בלתי נתפס ואף פלילי).

מעשה כזה, יותר מתאים לכאורה דווקא ללאה (שהיא ה"רוחנית" מביניהן) מכיוון שהדבר שמנחה את לאה ביום - יום שלה הוא לא ההתנהלות של העולם הגשמי אלא העקרונות הרוחניים, והכנסת "צרה" לתוך ביתה, אפילו שזה נוגד את החשיבה האנושית הפשוטה - אם זה נכון מבחינה רוחנית, היא תעשה זאת.
העובדה שרחל עשתה זאת, מעידה שהיא מקרבת את עצמה לעולמה הרוחני של לאה.

"וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי"
רש"י: "ותקנא רחל באחותה - קנאה במעשיה הטובים, אמרה אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים"

ובאמת התוצאה אינה מאחרת לבא:

"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב: וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי:" (בראשית ל, פס' א, ז,ח)
רש"י: "נפתולי אלהים - מנחם בן סרוק פירשו במחברת (במדבר יט טו) צמיד פתיל, חבורים, מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים".

האם פיתוליה של רחל היו עם אלוהים או עם לאה? כנראה שעם שניהם.
כאשר רחל "הגשמית" מאמצת דפוס התנהגות "רוחני" שתואם יותר את עולמה של לאה - היא נפתלת עם אלוהים ומתקרבת אל לאה - ובכך נוצרת דמות שהיא כפתילה המורכבת משני חוטין. חוט רחל וחוט לאה.

עולמו של נפתלי הוא גשמי כשל רחל, מקום הפעולה שלו הוא בארץ, אך הדרך וההתנהלות הם רוחניים - המהירות שבה האיילה מצליחה להיות משולחת היא ביטוי לכח אלוהי - רוחני שמשלח אותה. תכונה הבאה מכוחה של לאה.

"נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר"
רש"י: "אילה שלוחה – זו בקעת גינוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ. אילה שלוחה. אילה משולחת לרוץ" (בראשית מט, כא)

תכונת המהירות של נפתלי, הדרך שבא הרוחניות שלו פוגשת את הגשמיות שלו, אינה אישית בלבד, היא מקבלת ביטוי לאומי בסוגיית ירושת הארץ, בשעת קבורתו של יעקב.

"כיון שהגיעו (בני יעקב) למערת המכפלה, אתא עשו קא מעכב, (בא עשו ועיכב אותם) אמר להן: ממרא קרית הארבע היא חברון – ואמר רבי יצחק: קרית ארבע – ארבע זוגות היו: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, איהו קברה ללאה בדידיה (בחלקו), והאי דפייש דידי הוא (וזה שנשאר, חלקי הוא). אמרו ליה (לעשו): זבינתה (מכרת!). אמר להו: נהי דזביני בכירותא (מכרתי את הבכורה) , פשיטותא מי זביני? (חלקי הפשוט מכרתי??) אמרו ליה: אין (כן)…
אמר להו: הבו לי איגרתא, (הביאו לי את שטר המכירה) אמרו ליה: איגרתא בארעא דמצרים היא. ומאן ניזיל (את מי נשלח)? ניזיל נפתלי, דקליל כי איילתא, דכתיב: נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר, א"ר אבהו: אל תקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר".
(תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יג עמוד א).

האם האחים "שכחו" את שטר המכירה במצרים?
האם המחלוקת עם עשו היא בעניין בירוקראטי?
והאם הפיתרון בשילוח נפתלי למצרים לשם הבאת השטר, הינו פיתרון טכני שקיבל הבחור הכי "אתלט" בחבורה?

המדרש הבא מלמד שכנראה שלא:

רש"י : "ולא יכלה ארץ מגוריהם – להספיק מרעה לבהמות שלהם.
ומדרש אגדה מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר. ומפני הבושה, שמכר בכורתו". (בראשית פרק לו ,ז )
מהמדרש עולה שהשעבוד של ישראל במצרים הוא הוא השטר! הוא הוא הקניין שמזכה את בני יעקב בארץ ישראל.
עשו אינו מעוניין בשעבוד המצרי ובכך גם מוותר על חלקו בארץ.
לכן, ולא מסיבה בירוקרטית, האחים טוענים שהשטר נמצא במצרים.
אם-כן, מדוע נשלח דווקא נפתלי להביא את השטר?

מכיוון שנפתלי הוא הכי משועבד - אצל נפתלי השעבוד מקבל את הצורה הכי טרגית בחייו.

יש לזכור שהשעבוד למצרים במהותו הוא שעבוד לתרבות המצרית.
העולם הערכי של מצרים בנוי רק מצורה גשמית. שיא הגשמיות בעולם. גשמיות נטולת שם ה'.

כאשר ישראל יורדים למצרים הם נכנסים תחת השכבה הגשמית הטוטאלית של מצרים.
שבט לוי למשל (בן לאה) שהממשק שלו עם העולם הגשמי הוא מינימאלי - בכלל לא משתעבד במצרים!
ובאמת גם אינו נוחל בארץ ישראל.
אולם שבט נפתלי שכל תשתית פעולתו היא גשמית חייב להיות משועבד, אך במקום לפעול בגשם במהירות המאופיינת שלו הבאה מכח רוחני - הוא חייב "להאט את הקצב" ולפעול על פי הקצב המצרי - הגשמי.
הכבדות המצרית הזו היא כמשקולות אסירים על רגליו הקלילות - ובזה בא לידי ביטוי היותו משועבד למצרים. ולכן דווקא ריצתו חזרה למצרים תהווה "האיגרת" שמוכיחה את קניין ישראל בארץ.

בהלימה מוחלטת עם הקלילות הזו של נפתלי, מופיעה גם תכונתו כ"נותן אמרי שפר"
רש"י ד"ה "אמרי שפר - על ידם שרו דבורה וברק שירה..."
נפתלי הוא משורר.
הדרך שבה מחבר נפתלי בין עולמו הגשמי לרוחני - מתבטא בקלות רגלים או ריצה.
כל זאת שאנו מדברים על המפגש במישור של הליכה בארץ.
איך המפגש הזה יראה (או ישמע) בפעולת הדיבור?
ברור שלא בדיבור מהיר. דיבור מהיר ולא ברור בדרך - כלל מאפיין מפגש שהוא לא הרמוני.
נפתלי הינו משורר, המפגש יתבטא בשירה.
כפי שנפתלי קל רגלים לרוץ - כך הוא קל שפתים לדבר שירה.
כך הוא פועל, מגרשו הוא גשמי, פעולתו היא גשמית - אך אפיון פעולתו הינה רוחנית.
ממפגשי הראשון עם אילון, חשתי את הזרימה שלו.
הפעולות שלו היו רגילות, רק זריזות יותר, לכל תנועה שהוא ביצע היה מלווה מנה גדושה של חן, של קלילות.
והוא אכן היה משורר.
וכדי לעמוד על טיבו כמשורר לא היה צורך בקריאת "הקטעים" שכתב, אלא לנהל איתו שיחה פשוטה - הוא היטיב להמחיש את חוויותיו בתנועה ובדיבור.
החיבור בינינו היה מידי ונאמן - מפגש במחנה בני עקיבא שבמקרה או לא במקרה קדם להליכתנו יחד לאותה ישיבה שנגעה בשנינו – כל אחד במקום אחר.
הלימוד של אילון היה חוויתי מאוד- לפעמים הרגשתי שהוא אינו "שולט" בסוגיה, שהוא נותן ללימוד של כל החבורה לעבור לידו.
אך פתאום הוא היה זורק הערה ביחס לסוגיה שהבהירה לי שהוא פגש את הפואנטה ממקום אחר, שהוא חווה את הלימוד שלנו עם החושים.
דרך הלימוד שלו, לא איפשר לנו להיות ממש חברותא, אני הייתי זקוק לעקביות, ללוגיקה ברורה.
אילון כך דמיינתי זאת, "תופס גל" על-גבי הסברות שלנו בלימוד, משתדל לחוות את הסוגיה ולא לפצח אותה.
לפני הגיוס לצבא שאלתי את עצמי בשקט אם אילון יצליח להוביל בחיים הצבאיים כפי שעשה בישיבה?
הנוקשות וחוסר-המקום-לזרימה בצה"ל העלו בי ספקות אם הצבא הוא המקום שיאפשר לו לפרוח.
בדיעבד, אני מבין שלא הכרתי אותו מספיק טוב עדיין.
אילון במערכת הצבאית שינה צורה. הוא הפך לחייל. אך הזרימה שלו נשארה.
בישיבה הוא זרם בישיבה.
ובצבא הוא זרם בצבא.
ב"פלס", קורס ההכשרה של פלחה"ן שעשינו יחד (אילון בגבעתי ואני בנחל) בילינו זמן לא מעט יחד.
למדנו יחד (תורה וחבלה), שמרנו יחד, היה תענוג.
שמתי לב שלימודי ההנדסה והחבלה שלמדנו באו לאילון בקלות רבה.
יותר מכך, כשראיתי את מהירות הידיים שלו כשהוא מרכיב פתיל רועם - הייתי די המום, אך לא ממש מופתע...
אז נפל לי האסימון לגבי נפתלי.
לא שינה לאילון לאיזה בריכה הוא ייזרק.
בכל מקום שהוא נפל, הוא פשוט זרם.
לא זרימה ממוצעת - זרימה מובילה, סוחפת.
כשטיילנו, כשכתבנו ניגנו ושרנו, כשלמדו תורה וכששירתו בצבא, אילון היה תמיד איילה שלוחה הנותן אמרי שפר...
ואחרי התובנה הזאת, לא הייתי מופתע שאילון היה הראשון בצוות שלו לצאת לפיקוד.
אם-כן מדוע ההקשרים ה"נעלים" שהזכרתי בהתחלה ביחס לאילון מפספסים את דמותו?
אנחנו (ב"ה) השתחררנו מהצבא.
חזרנו ללמוד בישיבה, הלכנו לעשות גם דברים אחרים.
והחיים המפותלים של העולם הזה - מכים, כל הזמן.
לפעמים מכות רכות ונעימות ולפעמים קצת פחות נעימות...
הרבה פעמים אני מוצא את עצמי על גבול איבוד התמימות.
תמימות טובה שאינני רוצה לאבד.
אך כדי להסתדר צריך לפעמים לא להיות תמים.
אילון אף פעם לא השתחרר מהצבא.
באחת משיחותיי אם מוישה, אמרתי לו כמה גילתי שהחיים הם מפותלים ואני תוהה איך אילון היה נוהג בכל מיני מצבים.
לרגע חשבתי שפשטותו וזרימתו הטבעית היו באים לעוכריו.
ואז חזרה לי התובנה - נפתלי!
ברור לי, הוא היה רץ כאיילה שלוחה גם במציאות המפותלת שלנו, הוא היה ממשיך לתת אמרי שפר.
אופי הריצה, אופי השירה היו משתנים - כאור חוזר ממקום הפעולה, אך החוט השזור של החן של אילון היה נשאר רשום בהם.
אך אילון באמת לא השתחרר מהצבא.
הוא התפזר לעולם, ואנחנו יכולים רק לתאר מה היה, או מה היה אילו.
אילון בשבילי הוא החבר הקרוב ביותר שידעתי.
חבר של אהבת חינם.
העד שהעיד על כתובתה של הדס וקידושיה שקידשתי אותה.
אילון הוא הריח של הדאודורנט "המיוחד" שהיה מורח על עצמו פעם בשבוע (תשאלו את מתניה) בקצרין.
אילון הוא השילוב של תנועה, הבנה, נאמנות וחדות,
הניגוד של היותו חד לשון כחץ שלוח ורך אופי כילד ביישן.
כמה חסרה לי הנוכחות המאמינה והמקשיבה, חוסר הצורך במילים.
כשמספיקה תנועה אחת, מבט אחד. ושכל נושא שיחה זה בסדר וכל רעיון הוא אפשרי ומתקבל.
כמה חסרה לי דמותו כחבר קרוב, קרוב כאח.
כמה חסרה לי דמותו כדוד לילדי.
אילון בשבילי זה גם ההקשר הזה של החברים והמשפחה בנוב.
אנחנו (הדס ואני) מרגשים שזו מעין משפחה מורחבת כזו שיש לנו בה חלק ומקום.
וזה מחמם את הלב.
וזה חי .
בהווה.