כמה פעמים התיישבתי לכתוב על אילון?
מלא עד גדותי מוטיבציה, יודע בראש ויודע בלב
נכסף להעלות זיכרון על הכתב,
לשמר מילים, מפגשים, להקפיא חוויות, לעטוף תמונות בנייר צלופן.
שהרי עם הימים והשבועות האבק יכסה
עם המפגשים החדשים והחוויות האור יתעמעם
והצבעים ידהו
והתמונות תעופינה...
ובכל פעם שאני מבקש למול את הזיכרון
איני מצליח לכרות ברית
האותיות פורחות באוויר
והמילים סובבות במעגל ערל מסביב
ואני כמו ציפורה מנפנף בכנפי צור
ואין פתח ואין רווח
והכל פתח והכל רווח
כי הכל מילה והכל דממה.
ותמיד זה חוזר –אותו אילון שבליבי
יד זה מעל המילה (או אולי מתחת – בבסיס המילה)
הזיכרון שלי ממנו הוא תמיד תמונתי תנועתי - ללא קול.
כמו פנטומימה, כאילו מישהו הנמיך את הווליום עד הסוף...
כמעט אינני זוכר מילים
ואם היו מילים הן תמיד מנסות למלל משהו שהן עצמן לחלוטין חסרות משמעות לגביו.
שני דברים תמיד חוזרים בזיכרון הדממתי הזה
אחד הוא חיבוק ענק אוהב שקיבלתי מאילון, סתם כך כשבאתי לבקר את החברים בישיבת קצרין.
המילים שהיו אז בינינו נשכחו אך החיבוק היה ממש, היה מציאות ועודנו
אני, משום מה, נשארתי בקצרין עוד איזה שנתיים...
הדבר השני הוא השתיקה הגדולה
השתיקה שאחרי הבשורה.
אני עומד עם הפלאפון המחורבן שלי אחרי ניווט לא מוצלח
בחשכת אוהל 12 של 6 בבוקר
באוויר ריח מדים וגרביים של חיילים מיוזעים שמתארגנים לשנת יומם
שתיקת עולמים ממלאת אותי.
מאצבעות הרגליים עד קצות השערות הכל שותק
הקול נאלם
והכל נעלם
כי באותו רגע אתה נאסף איתו, אתה נאלם איתו, אתה נעלם איתו.
ואין כאן עוד הבדלה ואתה על כרחך משותק ומלוא כל העולם בתוכך ואתה בתוכו
ומה תפריד? ובמה תבחין? ואיך תמלל? ומה תמלמל?
*****
ואני חי את חיי ונוסע ופוגש והרבה מדבר.
ומילים מילים סובבות...
שהרי זהו מותר האדם...
וברגעים מעטים בתוך החיים ,
שפתאום הדממה מנצחת והמילים אינן חוצצות
שם עולה הזיכרון
זה היכה בי רחוק מכאן.
בכפר נידח וציורי טובל בשדות אורז ירוקים.
לרגלי נהר שוצף בקולות מים רבים
ומולי אדמת פסגות מושלגת
שתנודות עצומות של זמן ומקום השכיחו ממנה את יראת השמים
ואת בריאת-ברירת השמים מן הארץ.
ומול קולות ומראות אלה שהם הרבה מעבר למילה
הרבה מעל ההפרדה -
שם זה היכה בי.
שם הבנתי למה אין לי יכולת להכניס את אילון למילים.
שם הבנתי שהוא היה מין חי כזה, חי שאמנם מדבר
אך החי שבו גדול מהמדבר שבו.
מין חיים מלאי חיים, גדולים ועצומים שהמילים להם - קליפה.
הוא היה כאן באמת