סמ"ר אילון יעקב הורביץ ז"ל

כבר שבועות שאני פה במנהרות הברזל מחכה ומחכה.
מנסה להזכר באימונים שעשו לנו שנלמד לחכות בסבלנות ושאין דבר יותר שווה מהתקיעה.
הולך יום יום במחילות האפלות שאם היו נוטפות מים או מלאות טחב הייתי מודה על כך, אך לא, רק מתכת ומתכת.
וכל אותו הזמן ממתין לתקיעה.
נדמה שכל חיי נועדתי לחכות כך ומלידה הוקדשתי ללגיון ללחום למען המולדת מפני הפולשים הנוראים.
אך לא חונכתי למלחמה לא לקרב מגע ולא לסיף, כל משאבי החינוך המלחמתי הושקעו בתאוות התקיעה.
ואומרים ברגע שתשמע את השופר קורא באופן טבעי תצא, תרוץ, תתקוף, תימלט, תילחם ותהרוג ואם צריך גם תיהרג.
כמו עכברים אנחנו כאן הולכים במחילות ובתעלות.
לא בחיפוש אחר אוכל ולא בצפייה להמשך אלא מחכים לאותו חלילן שיבוא וינגן ואנחנו נלך אחריו ונצלול אל תוך הים.
אני לא זוכר בכלל מתי גייסו אותי ומתי הרגשתי שאני מתאים ומתי גם כשלא רציתי התגאתי והרגשתי שנולדתי לכך.
ביומים האחרונים זה בלתי נסבל, כל רחש קטן נשמע כמו תקיעה.
אני אפילו לא ישן כדי שאני לא אחלום בטעות שאני שומע שופר ואסתער בטרם עת.
אומרים שעושים את זה מקרן של איל, בחיי שלא ראיתי אף פעם דבר כזה, לאמיתו של דבר לא ראיתי אור יום כבר 20 שנה ואני כבר בן 21 אבל זו בטח חיה גדולה ומשמעותית ובטח ששווה להוריד את הראש בשביל זה.
כמו המלחמה.