סמ"ר אילון יעקב הורביץ ז"ל

לא הולך הא?
ממש באסה, כן לא יודע מה זז, אני בקושי יכול לנסות להבין את זה יש פה כל מיני דברים שאין לי עליהם שליטה אבל משום מה הם קורים, וכמו שלי יש קצת חוצפה להפיל את זה על אחרים, לאחרים יש הרבה (אבל הרבה) חוצפה להפיל את זה עלי וכמעט כמו תמיד הרוב קובע. ולמרות שזה עשה אותי קצת מפורסם (קצת) אני עדיין מבואס.
כולם אמרו שזה בגלל המשקפיים ששלום קנה לי אבל אני אמרתי שזה לא נכון ושבדקתי אם זה ככה גם כשאני בלי משקפיים (באמת בדקתי) וזה עדיין קורה.
אבל לא סיפרתי לאף אחד ששלום אמר לי שאלה משקפיים אחרות ושדרכן אפשר לראות אחרת.
הוא לא הסביר מה זה אחרת וגם עכשיו הוא משתף פעולה עם כולם נגדי.
ושיהיה ברור זה לא התחיל כאן. שמעתי שאומרים שזה היה הקש ולא כל כך הבנתי אבל בכל זאת נעלבתי.
מי רוצה להיות קש?
זה היה לפני שנתיים ואז הם היו באופנה וכל פעם ששמתי אותם אנשים הסתכלו והתפלאו ואני הרגשתי גאווה כזאת בלב וחמימות כזו בבטן.
באותו זמן עבדתי גם בזבל ונראה לי שרק בגללם העיפו אותי אבל כששאלתי את הבוס למה הוא אמר שפשוט מתלוננים שאני לא מנקה ומשאיר הרבה זבל מאחורי בכוונה, אבל אני חושב שגם הוא סתם קינא בי על המשקפיים (למרות שאם הוא היה מבקש ממני לנקות בלעדיהם הייתי מתפטר מעצמי).
אחר כך הם כבר יצאו מהאופנה אבל בכל זאת המשכתי ללכת אתם בלי לשכוח את הימים שהם היו לי לגאווה.
אז כבר הייתי גדול ושיחקתי בקומדיות בתיאטרון מקומי ודווקא הצלחתי לא רע.
התפקיד שלי בעיקר היה ליפול.
למרות שהעדפתי לשחק תפקידים יותר מרכזיים וגם ניסיתי תמיד זה היה נגמר בנפילה.
לתדהמתי כל הקהל צחק ומחא כפיים ואני, מסוחרר מההצלחה המשכתי להתאמץ ולשחק כמיטב אך תמיד, בין אם התכוונתי בין אם לא הייתי נופל בתשואות.
למרות שמאד אהבתי את חום הבמה עזבתי וזה אולי כי התחממתי יותר מידי, אולי נכותי.
כאב לי.
כאב לי הגוף מכל הנפילות ובעיקר כאב לי מחוסר מיצוי, מהחמצה.
אולי חשתי בפעם הראשונה בחיי את כאב התמימות.
לפחות היה לי דבר אחד להיתלות בו ולהרגיש טוב - לשמחתי המשקפיים לא נפגעו מכל הנפילות והמשכתי ללכת איתם.
אולי זה כדי לנחם את עצמי אבל אומרים שהאופנה חוזרת ועכשיו כשאני חושב על זה יכולתי לחכות איתם עד היום רק בשביל זה.
יום אחד זה הגיע ואני אפילו לא ניחשתי שזה אמור להגיע ככה באמצע היום או ליתר דיוק בערב.
ככה לפני שהאור נעלם סופית שמתי לב למשהו מוזר.
בהתחלה הייתי בטוח שאלו המשקפיים ואחרי שניקיתי אותם ועדיין זה היה חשבתי שזה אני, עד שלאט לאט התחיל הכל להיות כל כך ברור עד שכבר לא הייתי צריך אותם בשביל להיות בטוח.
הזבל, הנפילות, התדהמה בה הסתכלו בי כל הסובבים אותי ואני הרגשתי חם בבטן בגלל שחשבתי שזה מהמשקפיים.
מרוב בלבול נפלתי.
ואולי גם התגלגלתי קצת בטירוף של הרגע עד שבסוף שמעתי שמתוכי עולה קול שבתחילה היה דומה לצעקה אך מהר מאד הפך לצחוק מתגלגל עד כדי בכי.
מזל שלא היו באזור הרבה אנשים (פשוט רובם אוכלים עכשיו ארוחת ערב) כי אז היו בטככה אבל אני כהרגלי (מה גם שפיתחתי לעצמי הסתכלות מיוחדת על החיים) חשבתי אחרת ולא הייתי מוכן להסכים לזה.
בהסתכלות לאחור אם אפשר לקרוא לזה ככה, נדמה לי ולו לרגע שעדיין לא איבדתי את תמימותי.
או שלא הרשתי לעצמי או שאולי פחדתי לאבד את אותה חמימות בטן שנדמה כי כבר התמכרתי לה (וזה נורא, ממש סיוט), כמו ללכת עם משקפיים בלי עדשות.
רק מסגרת.