הם היו ממש זוג משמים.
זה היה ברור לכולם.
היה נדמה כאילו כל העולם איתם בכל הסיפור הזה.
כל מקום שהלכו בו יחד היה מתמלא חיים ושמחה.
הכל היה פורח, מתבשם, נוגע בשלמות מחייה שאין אחריה אלא שלווה עמומה ועונג.
גם הם ידעו את זה לכן הלכו למקומות בהם הייתה עלטה, וחושך מילא את הכל, וזרעו שם אור תחילה באלומות זעירות ואחר כך באור שמימי שמילא על עצם, אבן, צמח, וכל יצור חי במלא הצבעים הנראים לעין וקצת יותר.
במקום מאבק השרו שלום, במקום עצב שתלו שמחה ובלכתם היה כל הנפרד מהם (בלא כל חסרון) כמו אומר תודה בכל השפות. ביתם היה לא גדול אך כל מי שרצה נכנס בו, לא מדהים ביופיו אך נוח לכל עין רואה וכל מי שנכנס כאילו השאיר את כל צרותיו על שטיח הכניסה שבאופן מופלא לא רק שלא התלכלך אלא גם פתר התחלות סבוכות כשכל מה שעשה היה בסך הכל לשקף מול פניך את מי שהיית הכי רוצה לפגוש ומה שהכי מפתיע זה שהיה זה פרצופך שלך עם קצת יותר אור.
באו אליהם מכל מקום שרק אפשר לתאר, סתם אפילו רק כדי לראות במה מדובר מי הם שני אלו.
ברור הוא שאף אחד לא יצא מופסד לא המבקרים ולא שני בני הזוג כי אחרי הכל אלו בסך הכל משחקים של אור משתקף, וזה כידוע לא חסר.
לא ברור איך זה קרה, זה אפילו נשמע ממש בלתי אפשרי.
ממש נורא.
אוי ואבוי.
אם לא היו מרגישים בזה אף אחד לא היה מעז לחשוב כך.
היו כאלה שרצו להאמין שזה לא סופי ממש וקראו לזה התרחקות, הפסקה לנשום קצת לבד, כן פסק זמן.
היו כאלה שהאשימו את עצמם.
אי אפשר היה להתרגל למצב הלבדי של הביחד הזה, אנשים ניסו באמת שניסו, אבל משהו בפנים לא נתן להם להשלים עם זה.
בלגן.
נוצרו אפילו ויכוחים בין אנשים למה זה קרה, התפלגו מחנות, הוקמו קבוצות, עימותים.
זה נתן את אותותיו בכל.
כבר לא היה לאן ללכת ושטיח הכניסה נראה כאילו שב אל העפר.
עברו שנים. אנשים התנחמו בנוסטלגיה (שבאיזה שהוא מקום עוד שמרה על האמונה), סיפרו סיפורים שרו של זה שירים היו גם כאלה שבכו כשנזכרו.
אי אפשר להגיד שלא הייתה הדחקה, הייתה, אבל בפנים עוד האמינו וחיכו.
היה בשביל מה.
במקום שהיה ביתם שנשכח על השנים והוזנח גרו עכשיו אחרים, ספק אם בכלל שמעו על כל הסיפור הזה אך הם המשיכו וטענו שאין על מה להתווכח הכל ברור וכל אחד יודע באמת מה עליו לעשות בלי שום ספק ורק העצלות, חוסר הביטחון והעייפות משכנעים אותו אחרת.
הם כמובן לא אמרו זאת מעצמם (הם הרי היו אחרים) אך את זה הם לא גילו לאף אחד ורק מעקבים של איזה ילד משועמם אחרי התנהגותם חשף את זה.
היה בגינה עץ.
לא כל כך גדול אך מי שרק רצה יכל לשבת בצלו, לא ממש יפה אך נוח לכל מביט וכל מי שרק רצה לטפס ולנסות לטעום מפרותיו דמויי כד הפוך (או רימון, מה שתרצו) הגיע לאותה המסקנה ואף טען כמו האחרים שבאמת אין מה להתווכח הכל ממש פשוט וברור, יפה, מהמם ושלם, ושאולי זה יותר נוח אבל זה פשוט לא נכון לחשוב שקשה או שיש משהו רע שקורה ובעצם זה סתם שכנוע עצמי של החולשה להרגיש מתוך חולשה (נראה לי שמי שאמר את כל זה חטף מזה קלקול קיבה).
הילד טעם ולפתע מול שתי עיניו המנצנצות גילה בצל העץ יושבים הם השניים וממלאים את הכדים ממעין הנובע מליבותם ולידם כדים כדים מחכים וממתינים לאכילה/שתיה של כל החפץ (ויש אוו יש!) ובעצם להבנה שלא הייתה פה פרידה אלא רק לכלוך קל על העין/לב.
הוא הבין עכשיו הכל למרות שלא היה בטוח שבכלל הוא היה חי אז אך הוא הבין או יותר נכון ידע.
הם הנחו אותו ואמרו לו לך קטוף לך, מלא משלך והשקה לכל מי שתרצה ושתה גם אתה מכל ואל תשכח להודות.
תודה.