סמ"ר אילון יעקב הורביץ ז"ל

אני זוכר שבבנין ממול הייתה גרה ילדה יפה.
תמיד חשבתי להגיד לה את זה אבל אף פעם לא יצא לי, או שאף פעם לא רציתי שיצא לי, בעצם התחמקתי ממנה.
יצא לי הרבה פעמים לפגוש במבטה בשוק שאליו הלכתי כשאמא שלי שלחה אותי לקנות ירקות, אפילו יכול להיות שהלכתי לשם בכוונה כדי לפגוש במבטה.
עכשיו הכל אחרת.
עכשיו נותרו לי רק מחשבות ונדמה לי שגם יד ימין וחלק מרגל שמאל.
אין סיבה לחשוב שכל הזמן זה היה כך, רק מאתמול המצב הוא כזה.
אם הייתי יכול הייתי כותב לה שירים בסתר ולא מראה לאף אחד, או שהייתי מראה רק לחבר הכי טוב שלי או לאמא, או שהייתי שולח לה אותם וזהו, אבל כנראה שגם לזה לא היה לי אומץ.
חשבתי שאסתדר יופי בלי אף אחד או לפחות בלעדיה אבל כנראה שטעיתי ובגלל זה המצב כזה עכשיו.
נראה לי שלא הערכתי נכון אותה ואת כל ההתנהגות שלה ולחשוב על כל הדברים שיכולנו לעשות יחד ממש מתסכל אותי.
אבל אני חושב שמכאן אין כבר דרך חזרה(???) ולפחות מהנקודת מבט שלי יש רק אבנים, כנראה בלוקים.
יש מצבים שאפשר להמשיך מהם אך מהמצב שלי אין המשך ואם הייתה פה מנהרה אז אולי הייתי רואה את האור בקצה.
איזו סיבה יש להתאהב בסוף החיים? - ובאמת אין ספק שאין סוף ליצירתיות של אלוהים.
אני חושב שטעיתי שחשבתי שהכל באשמת אבא אבל תמיד היה נדמה לי שהוא אחראי להכל, אולי רציתי להאמין כך (כי מסתבר שהיתה לי ברירה אחרת).
אחרי הכל מסתבר שהוא בכלל לא היה בבית כשזה קרה כך שגם אם ירצה לא תהיה לו ברירה אלא להיות נטול אשמה.
לאמיתו של עניין גם אמא ודין לא היו בבית, רק אני ישבתי בחדר ובהיתי במה שנדמה היה אנטנה.
ביום אני עוד מתעלם מכך בגלל צעקות המחלצים ורגליהם המקפצות של כלבי הגישוש, ואפילו אפשר לראות במאמץ רב כמה נקודות אור מתעקשות. אך בלילה שהאור נחלש באופן טבעי וכך גם עקשנותם של אנשים אני יכול לשמוע את התנשמויות הבכי שלה ואת דמעותיה ניתצות על הרס, פה, בבנין ממול .
ילדה יפה .
טוב לזכור.