סרן דרור בר ז"ל

אלבום תמונות

דרור החל ללמוד במכללה למנהל בראשון לציון והתחתן עם יפעת בחודש מאי, שנת 2002. הוא החל לעבוד כמורה למחשבים בתיכון, ובשנתו השלישית בתפקיד הציע לו במפתיע המוסד להצטרף לשורותיו. דרור החליט להיענות לקריאה, אותה ראה כשליחות. באותה שנה החליטה ממשלת ישראל לצאת למבצע חומת מגן בשטחים, בעקבות סדרת פיגועי טרור קטלניים ובהם הפיגוע במלון פארק בנתניה. על רקע המבצע, הוקפץ דרור למילואים בליל הסדר, והועבר לג'נין שם לקח חלק בלחימה במחנה הפליטים. המחלקה בפיקודו נקלעה באחת המשימות למארב מתוכנן של מספר מחבלים. במהלך ניסיונותיו לסייע ללוחמיו ולחלץ אותם מהאש, נפגע דרור ונהרג.


"שלוש שנים בלעדיך ואני קמה כל בוקר, מביטה באורי שלנו ורואה את הגאווה הניבטת מעיניך", ממשיכה יפעת את מכתבה בתערובת של שמחה ועצב. "איזו ילדה נפלאה יש לנו, איך הצלחנו. והלב בוכה. כי אורי תגדל רק עם סיפורים עליך ועם תמונה שעל הקיר. איזו החמצה! החמצה של חיים ומוות".

עם המעבר לתל אביב, החליטה אורי, בעצה אחת עם אמה, יפעת, לספר לתלמידי הכיתה שאביה נהרג במבצע כחייל מילואים. "לא רציתי שיגלו את זה בעצמם. רציתי לספר בעצמי", אמרה אורי, בת תשע. יפעת התעקשה לרשום ברשימת התלמידים את שמו של דרור, וכתבה לצדו "ז"ל".

"רציתי שיידעו שיש לה אבא, ושהוא נהרג", הסבירה. "שלא יחשבו כל מיני מחשבות אחרות. שלכולם זה יהיה ברור. הוא חסר לה, בעיקר בימי הולדת ובימי הורים. אני חושבת שאבא שלה חי בתוכה כי היא דומה לו מאוד, הולכת ומדברת כמו דרור ואפילו אוכלת כמו דרור. לצערי היא טובה ופראיירית כמו אבא שלה אבל מאוד חברותית. זה הגיע מדרור כי אני לא כזו".

רחל גוטרמן, עובדת סוציאלית ממשרד הביטחון, שמלווה את יפעת ואורי, סיפרה: "אני מכירה את יפעת מהיום הראשון של השבעה. למרות הקושי והכאב היא תמיד ראתה את האור בקצה המנהרה. זו הייתה תקופה מאוד מורכבת, אבל אורי, עם הולדתה, הביאה שמחה גדולה". לדברי גוטרמן, "בזכות האישיות המיוחדת של אמה, אורי מדברת על אבא שלה בגאווה ומכירה הרבה פרטים עליו. קשה לגדול ללא אבא, אבל יפעת, עם כוחות עצומים, מצליחה להקנות לאורי המון ביטחון עצמי וידע כדי לגדול כמו כל ילדה רגילה".

מדי שנה מתקיים בקיבוץ עינת טורניר קט רגל לזכרו של דרור, לציין את אהבתו לספורט. "בכל פעם אני מביאה את הגביע של הטורניר לכיתה שלי, מראה אותו לתלמידים ומספרת מי היה אבא שלי", מסבירה אורי בגאווה. "ביום הזיכרון אני אנגן בכינור את השיר 'אין מקום לדאגה'. המורה שלי הציע לי מספר לחנים ואני בחרתי בשיר הזה כי הוא הכי נראה לי. אני חושבת על אבא כשאני מנגנת את השיר. אני גם מאוד אוהבת להתבונן בתמונה שלו. יום הזיכרון זה יום עצוב, כי אני נזכרת כמה שהוא לא כאן וכמה הוא חסר לי".