אורטל, אחותו של ניסן, כותבת לו:
"ניסן, תגיד לי אתה מה עושים עם אח שכמותך, מה עושים עם מותך, עם זיכרון היותך? ניסן תגיד לי אתה מה עושים עם אח שכמותך, שלא םם ולא פה, שהיה ואינו ובכל זאת ישנו, שנשאר בן 20?! עד לפני כמה חודשים השורות הללו היו עוד חלק משיר, שיר עצוב, שבכל פעם ששמעתי אותו, אז הלב קצת כאב, על חייל שהלך למלחמה וממנה לא שב. היום השורות הללו הן כבר לא רק עוד חלק משיר - הן התמודדות. התמודדות עם החיים ועם המציאות. מציאות אכזרית של כאב ואובדן, מציאות חסרת תוכן בלעדיך ניסן. הכל עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת, והלב רק מבקש שתחזור לעוד רגע, לעוד נגיעה, שרק עוד פעם אחת תקרא לי אחותי, שתחבק אותי הכי חזק כמו שרק אתה יודע, שתחייך, שתתקשר ותגיד שאתה בסדר ושזה לא אתה זה מישהו אחר, ואתה פשוט רק קצת תאחר, או שלפחות תשלח לי אות, סימן ותגיד שטוב לך יותר מאשר כאן. ניסן מהרגע שהלכת אף אחד בבית כבר לא באמת חי, אנחנו קיימים, לא חיים!
מחכים לך, שתחזור ותזכיר לנו איך מחייכים. חודש לפני שהלכת למילואים קראת לי ואמרת שיש לך חלום, לפתוח בתיכון 'רמלה-לוד' כיתת לימוד במתמטיקה ולהשקיע בתלמידים ולתת להם את כל כולך ולהפוך אותם לאתגר בשבילך. אך לצערי ברגע אחד החלום נדם ואיתו גם לבך וכל עולמך. פיזית לקחו לי אותך, ומשהו בי מת איתך. אבל היום אני חיה למענך, על-מנת להנציח אותך שתחיה בלב כולנו, ותישאר לעד חלק מאיתנו. ניסן, אתה חסר פה. חסר פה בכל רגע, בכל שנייה, תמיד! פשוט חסר. אתה חסר ברגעים שאני פה ושם קצת מחייכת, ברגעים שאני עצובה וזקוקה רק לך, אפילו בלי שתאמר מלה. רק רוצה את עצם נוכחותך. ברגעים שקשה לי מכל סיבה הכי שטותית בעולם, ולעומת זאת גם מהסיבה הכי רצינית. אתה חסר פה כשקר לי ואין את גופך שיגן על גופי מהקור. אתה חסר, כשאין מי שינגב את הדמעות ויגרום לי להפסיק לבכות. אתה חסר לי בלב, בנשמה, בכל נשימה, חסר בעולמי, חסר בכולי, חסר לי... אני מקווה שאתה מביט עלי עכשיו מלמעלה ושומר, מחייך ועדיין זוכר. לנצח אחי אזכור אותך תמיד וניפגש בסוף אתה יודע. אוהבת ומעריצה אותך לנצח גיבור שלי".