סיוון חג'ג', תלמידה של ניסן, כותבת:
"וביום שאחרי הופיעה התמונה שלך בעיתון/ לידה השם שלך, הגיל שלך וזה לא הכל/ גם כתבה עליך שבה נכתב מי היית ואיך היית/ ומה היו התגובות.// ואנשים קראו את זה ואולי הזילו דמעות/ אבל אחר-כך המשיכו הלאה כי אין מה לעשות.// הם לא חשבו שבדיוק באותו הזמן יש קבוצת אנשים, שפשוט נותרה בודדה, כי האור סביבה כבה/ כי אתה הלכת ולא תשוב לעולם.// והם, אותם אנשים לא יודעים כמה היית חשוב ואהוב/ ואיך חיינו השתנו לבלי הכר בלי אותו חיוך ממכר.// והזמן יעבור והכל יישכח ורק אותה קבוצת אנשים תיוותר עם זיכרונך/ הם ימאנו לשכוח ואצלם הכאב לא ייעלם, הוא ימשיך לפלח את הלב.// כי רק הם יודעים כמה היית יחיד ומיוחד, כי רק הם זוכרים את אותו חיוך ואותו מבט, כי רק הם הכירו את העיניים הנשקפות מבעד לתמונה,/ כי רק הם יודעים מה הפסיד העולם באותה דקה./ ורק אותה קבוצה די גדולה תסרב להאמין, לאמת המרה.../ תסרב להכיר במציאות הקרה, תסרב להבין שאתה כבר אינך/ ולנצח תזכור אותך."