אלבום תמונות
בעוז רוחו
יום שלישי,06/05/2008 מאת: סער פלסנר
"כשחזרנו לפלוגה סיפרתי לגיל על המקרה, הוא שמע, הפנים ולא אמר דבר. למחרת כבר חיכתה לי חרמונית חדשה על המיטה, לא היה קשה לנחש ממי היא הגיעה". לזכרו של רס"ן גיל עוז ז"ל
לו זר היה נקלע לתוך אסופת הילדים החצופים שהתקבצה בבוקר חם בתחילת אוגוסט 1994 בבסיס הטירונים של חטיבת גבעתי, הוא בוודאי לא היה מוכן להמר על כך שהחבורה המוזרה הזאת תהפוך בתוך שנה לפלוגה שאפשר לצאת עימה לקרב.
מאה ועשרים הטירונים, שנפל בחלקי הכבוד המפוקפק להימנות עימם ושהתאספו בקציעות (מקום שההגדרה סוף העולם שמאלה עושה עמו חסד), היו חבורה שהורכבה מאנשים שחלקם היו בעייתיים, חלקם חסרי מוטיבציה וחלקם שרויים בהלם בקו''ם מהסוג הקשה ביותר. לכאורה כל קשר בינם לבין שירות קרבי שוחק בחטיבה עם דימוי נמוך כמו גבעתי היה מקרי בהחלט. למהפך הגדול ולשינוי שהתחולל בקרב הטירונים הצעירים היה אחראי באופן בלעדי, רב סרן גיל (אנזה) עוז זיכרו לברכה. הרושם הראשוני שגיל הותיר היה בהחלט קצת מרתיע: גבוה, שחום, רזה ורציני להחריד (שומר על הדיסטנס הרצוי לפחות בתחילת הדרך). בקיצור - מישהו שלא ממש כדאי להתעסק אתו. לחלק מאיתנו הזכיר גיל את דמותו הבלתי נשכחת של המ''פ 'המלאך הלבן' בגילומו של שאול מזרחי בסרט הפולחן 'אחד משלנו'.
לאורך כל השירות הצבאי התבלט גיל מעל כולם בכושר התמצאות משובח. לא בכדי הוא זכה לכינוי המחייב 'הבדואי', על שום יכולת הניווט המופלאה שלו. אצל גיל הניווט היה סוג של כישרון מולד, מתת אל ממש. הוא לא חרש את המפה לאורכה ולרוחבה, ולא היה צריך לשנן צירים עם סיפורי דרך מלאי דימיון. פשוט אמרו לו להגיע מנקודה x לנקודה y והוא עשה זאת עם המון שקט נפשי וקור רוח. התרגילים של גיל נוהלו באמנות ובמקצועיות רבה ולכולנו הייתה הרגשה שזכינו להיות מונהגים על ידי לוחם ברמ''ח אבריו. גיל שזכיתי להיות הקשר האישי שלו, אמר לי לא פעם שהצבא הוא מקצוע, סוג של אמנות שמחייבת כישורים רבים וגיל אכן בורך בהם.
בניגוד לקצינים אחרים גיל הבין שעם כל הכבוד לתרגילים, ריצות, ניווטים ושאר ירקות, קודם כול צריך להיות בן אדם. גיל הפגין אנושיות רבה והדאגה לפרט הייתה בראש מעייניו.
לא פעם היה מגיע עם קבוצה מחייליו למסעדת 'מגנדה' בתל אביב השייכת למשפחת אימו. לעובדי המסעדה היה גיל מרשה לדרוש מהחיילים עשרה שקלים בלבד וגם זה רק בשביל שלא ירגישו שהם אכלו בחינם. בקו לבנון כאשר הפלוגה עבדה לקראת מסדר חשוב, התפנה גיל משלל עיסוקיו ובלי לעשות חשבון למדים ולדרגות ,נשאר בגופייה קצרה ועבד כאחרון החיילים לקראת המסדר. מאותה תעסוקה בלבנון זכור לי מקרה נוסף שקשור אליי באופן אישי. נשלחתי עם עוד כמה חיילים לתגבר את הפלוגה המסייעת. ברוב תמימותי השארתי על המיטה למספר דקות את החרמונית האישית שלי. למי שלא בקי בעולם המושגים הצבאי רק נספר שחרמונית, זהו פריט לבוש הכרחי, שבלעדיו לא ניתן להעביר את החורף במקומות קרירים כמו לבנון. מיותר לציין שכשחזרתי לחדר, מישהו כבר 'השאיל' את החרמונית וכמובן שמעולם גם לא טרח להחזיר אותה. כשחזרנו לפלוגה סיפרתי לגיל על המקרה, בידיעה שיעברו מספר חודשים עד שאזכה לחרמונית נוספת. גיל שמע, הפנים ולא אמר דבר. למחרת כבר חיכתה לי חרמונית חדשה על המיטה, ולא היה קשה לנחש ממי היא הגיעה. גיל המשיך אתנו גם לפלוגה הוותיקה וכך למעשה יצא לנו להעביר את כל השירות הצבאי תחת פיקודו של גיל.
בפלוגה הוותיקה גיל כבר היה הרבה יותר פתוח, וכך הוא יכול להפגין כישורים מרשימים גם על מגרש הכדורגל. בשעה טובה ומוצלחת באוגוסט 1997 אנחנו, פלוגת אוגוסט 94, השתחררנו, אולם גיל המשיך לטפס בסולם הדרגות וכולם ניבאו לו קריירה צבאית מזהירה.
ביום ו' באלול תשס''א (25.8.01) בהיותו סמג''ד בגדוד 'שקד' נפל גיל בקרב בגוש קטיף.
גיל נהרג בהיתקלות עם מחבלים במוצב 'מרגנית' תוך כדי חתירה למגע ובניסיון לחלץ את הפצועים. בן 30 היה רב סרן גיל עוז בנפלו. על תפקודו בקרב הוענק לגיל ציון לשבח מאלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג.
את הידיעה על מותו קיבלתי בבית הוריי בקרית אתא. מכיוון שאני שומר שבת, מי שהודיע לי, חבר לשירות הצבאי, המתין עם הידיעה המרה על מותו של גיל עד לצאת השבת. למחרת, בהלוויה, פגשתי את הס"מפ של גיל, ברק גוטמן, שחיזק את מחשבותיי בכאב: "מכולם, לגיל הכי פחות חששתי. לא האמנתי שלו זה יכול לקרות".
גיל, הטור הזה נכתב בשמם של מאות לוחמי חטיבת גבעתי שזכו לשרת תחת פיקודך.
לכבוד הוא לי שזכיתי לשמש להם לפה ולתאר על קצה המזלג את יכולת הפיקוד המרשימה שלך. על אנשים מסוגך נבנה המיתוס של "מגש הכסף" של נתן אלתרמן.
מצדיע לך בהכנעה ובהערצה, סמל ראשון סער פלסנר, רובאית צבר.