אלבום תמונות
פעם כשהיינו ילדים,
לימדו אותנו שיפה השתיקה מאלף מילים.
פעם, כשהיינו צעירים יותר,
אמרת:
שלפעמים צריך לדעת לשתוק, להקשיב, להביט.
לא צריך תמיד להגיב. כי לשתוק, להקשיב ולהביט - זה ללמוד.
שנתיים עברו מאז נפלת,
ואני שותק.
כי אין לי מילים
אין לי מילים להביע את הכאב, את הגעגוע, התסכול והתהום שנפערה...
אין לי מילים לנחם את הוריך, אחיך, אחותך, חבריך ומכיריך.
כי אני יודע שאלף מילים ואפילו מליון, לא ינחמו.
אז לרוב אני שותק, מקשיב ומתבונן.
מנסה ללמוד איך חיים עם האובדן הזה, עם הגעגועים ועם חוסר האונים.
אבל כמו תמיד, אני חייב לומר לך את האמת, גם אם היא קשה ולא תאהב אותה:
אני לא מצליח, וזה קשה לי...
גם לנוכח העובדה שפעם,
כשהיינו ילדים, כתבתי לך מכתב.
באותו מכתב כתבתי ש"חברים טובים לא חייבים להיות תמיד יחד, כי אותה אחדות רחוקים, היא סימנה של חברות בת נצח".
אז,
כשמילים אלה נכתבו, בתמימות ילדותית, חשבתי שמדובר בפרידה זמנית. כזו ששני חברים מהלימודים כותבים זה לזה, כשהם יודעים בוודאות שהחיים יפגישו ביניהם שוב.... ומהר. אז זה נירה כאילו שנפתח דף חדש, אבל לא הסתיים הספר. אז, ידענו שנינו שהחברות הזו היא מעבר לזמן ומעבר לכל דבר אחר.
פשוט ידענו!
היה לנו ברור, כנראה, שזה הגורל, ולא יכולנו לשנות אותו.
ואכן, החברות הזו, אחוות האחים הזו פרחה ונשארה עד לרגע ההוא!
לא תיארתי לעצמי, גם לא בחלומות הקשים ביותר, שפרידה ממך יכולה להיות כל כך מוחשית, כל כך אינסופית.
ואז,באותה שבת,
כל הפחדים והחששות החבויים מכים בי ב"אמת" כל כך כואבת שמפלחת את גופי כחרב..
הגוף, הנשמה וכל הישות שבי עוברים זעזוע.
ואלף מילים, ולא מליון יתארו את הכאב, את התסכול והתהום שנפערה.
השאלות שנפתחות, התשובות שאין, האם אמת או שקר?
חלום בלהות או מציאות?
איך, ולמה?
אבל המציאות תופחת ומכה וכואבת, ברורה ומוחשית. כל כך אמיתית עד להפחיד.
כל כך קרובה ושחורה עד שלרגע רוצים להתעלם, לא להאמין רק לברוח.... ורחוק!
אמר כבר המשורר: "הלילה ההוא יקחנו האופל..."
אבל לי אין קללות, ואין מילים שימחישו את הכאב, התסכול והתהום שנפערה.
אני יודע שבין הנוכחים כאן יש שאינם מכירים אותי.
אני יודע שבין הניצבים כאן לזכור ולהכיר את זכרך, יש מעטים שמכירים אותך, גיל, כפי שהיית באמת. מעבר למדים, לפקודות הצבא ולעשייה היומיומית.
אז תרשה לי גיל, בהזדמנות זו, פעם אחת לספר לכולם - שמעבר לכל דבר אחר, מעבר לחזות מעוררת היראה, מעבר לרשמיות, מעל כל היכולות הבלתי ניתנות לתיאור, מעבר לכל אלה היית בראש ובראשונה בסך הכל "אדם".
אדם רגיש, אוהב ומעניק. הרבה מעבר לממדיך החסונים.
היית בן יקר להורים אוהבים וגאים.
ידעת, ברגישותך לגשר על פערים בדעות,
ובעת הצורך, גם בדרך לא דרך מצאת שבילים לשמירת אחדות, הסכמה ואהבה.
היית חבר, שידע לחבק בזמן הנכון, אך לבקר ולהוכיח כשהיית צריך.
ידעת לשמוח בכל לב ברגעים המאושרים של יקיריך, כשם שידעת לכאוב איתם ברגעים קשים וכואבים.
ובמותך,
הוכחת מעבר לכל ספק, את אהבתך לאדם, לעם ולמדינה.
הוכחת פעם נוספת את עוז הרוח וכוח האמונה. הוכחת לכולנו כי עוד יש מתי מעט המאמינים במושגים רומנטיים כמו "טוב למות בעד ארצנו"!
אבל אנחנו כואבים. ואין לנו עדיין היום מילים להביע את הכאב, את הגעגוע, התסכול והתהום שנפערה.
ויחד עם זאת מליון מילים לא יתארו עד כמה כולנו גאים בך, גם אלה שהתחככו ברוחך ולו לרגע קט אחד, וזיכרונך יהיה עמנו לעד.
אז,
כשהיינו ילדים,
וכתבתי לך מכתב,
סיימתי אותו במשפט:
"מי יתן ויחייכו אליך החיים וישמרו על שנינו המלאכים"
היום,
אתה מלאך שלי,
המלאך שלנו.
כל שאוכל לבקש היום ממך, שתשמור עלינו משם, כפי שעשית זאת מכאן.
ואם כוכבים מחייכים למלאכים -
מי יתן ויחייכו אליך תמיד, לעולמים!
ושהאל - ישמור עליך תמיד!
כי גם אם אין לכולנו כאן מילים להביע את הכאב, את הגעגוע, התסכול והתהום שנפערה, אני יכול להבטיח לך, שלצד הדימעה עדיין לכולנו זכורים הרגעים של החיוך והתקווה.
ואת זה אנחנו יודעים, שהמלאך שלנו רוצה לראות.
גם אם זה קשה, וגם אם צריך להלחם.
החיוך, הנחישות, הצלחה והתקווה.
זה אתה
זה אנחנו
זו הצוואה.
ואנחנו, עם כל הקושי, נשתדל.
נלחם ולא נשכח, ולו לרגע קט:
החיוך, הנחישות, ההצלחה והתקווה.
כשלצידם האמונה שעוד יום יבוא וכולנו נפגש....
ו