אלבום תמונות
מינכן, ד' אדר א' תש"ח - 14.2.1948
למשה שמיר שלום רב
את מכתבך ובו הידיעה המחרידה קיבלתי לפני כמה ימים. אמנם, על מותו קראנו עוד קודם בעיתונים. אולם ברגע הראשון אין האדם מעכל את הידיעה בפרט כשהיא באה בלווית עוד שמות של הרוגים ובצורה יבשה בעתון. אך למקרא מכתבך העברתי לנגד עיני את חייו של אלי במשך כל תקופת הכרותינו ואז נצבט משהו בפנים והרגשתי עד כמה גדולה וכאובה האבדה. בהמשכת עבודתו ומפעלו ובעמידתו היפה בפעולותיו תתנחמו ונתנחם כולנו.
בשעת כתיבת מכתב זה עברה כמו בסרט תקופת חייו של אלי באותן השנים שהכרתיו וחיינו יחד: נפגשנו לראשונה בתקופה קשה ומכרעת - זוהי תקופת ההתבגרות; והפעם הראשונה - יציאה לתקופה ארוכה מהבית. תקופה זו הורגשה בו, אולם הוא ידע להתגבר על הקשיים והמכשולים ולברור לו את דרכו להבא. זכורני מקרה, אחד מהרבה. בגלל צעירותו היה אלי מלא חיים ועשה דברים בלי מחשבה מעמיקה ודברים אלה היו גורמים להתנגשויות בינו לבין המורים. אחד המורים אמר לאלי: אני מוכן להתערב שאתה לא תגמור את מקוה. ומי ניצח בהתערבות? ידוע! כבר אז הוא נתגלה כאדם היודע להתמסר לדברים ולהקדיש את כל זמנו לעבודה המענינת אותו. ואח"כ, לפני סיום הלימודים, ההתלבטות בין הצבא והחטיבה, והבחירה בדרך הקשה והדורשת יותר נכונות ויותר מאמצים.
על חייו בחטיבה לא כאן המקום לכתוב; דבר אחד אפשר לציין: חייל היה וחייל למופת, ומסור היה לחטיבה בלב ונפש. בתקופות הקשות ביותר, כשהרבה מחבריו שהיו יחד אתו עזבו והלכו לצבא, נשאר הוא על משמרתו. הוא ידע תמיד להתעלות. ולאחר השחרור היה נכון לכל תפקיד ולכל עבודה וחיכה לכל קריאה לפעולה - והוא נקרא. איני יודע את פעולותיו האחרונות, אולם אני מתאר לי שהוא מילא אותן באמונה.
זהו, בקיצור נמרץ תוכן חייו של אלי כפי שעבר לנגד עיני, וקשה לכתוב דברים אלה, קשה להאמין שהוא איננו וכאשר אחזור לא אפגשנו. המוח אינו מסוגל לעכל זאת.
חזקו ואמצו
בן עמי
מתוך הספר "השבעה" - לזכר שבעת נוטרי חולון
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח