סרן אליהו "אליק" שמיר ז"ל

אלבום תמונות

פירוש מיוחד במינו למושג זה כיום בציבור הרחב. האם אותם הפלמ"חניקים הם גבורים שאין כדוגמתם? השונים הם משאר החיילים? רבים שניסו להגדיר טיבו של פלמ"חניק מהו ולא הצליחו. איך להגדיר אותם מאות בחורים ובחורות אשר מתוך הכרה פנימית החליטו להצטרף לחטיבה הנקראת פלמ"ח וליהפך כך לפלמ"חניקים?
שום צו לא קרא להם בעבר, נוחיות החיים לא היתה חסרה להם ובשקט יכלו להמשיך את חייהם היום-יומיים. אך בחורים אלה, הלבושים חולצות כחולות או חולצות רוסיות, הגיעו באופן הפשוט והישר ביותר למסקנה כי נוסף לעבודה, לחיי חברה, אהבת נערה קיים גם דבר הנקרא אומה, ובתוך האומה - מסגרת של "הגנה" על ערכיה. בטוהר, בשמחה ובאהבה יוצאים הם לפעול בשם הענין.
יודעים הם כי הידידות ההדדית והידידות בין המפקד וחבר השורה הם היסודות לקיום המסגרת הצריכה לבצע את התפקידים שלקחה על עצמה. לא להיות חיילים מקצועיים באו אותם הבחורים והבחורות מספסלי הגמנסיה, מ"מקוה ישראל", ממשקי העובדים - פלמ"חניקים באו להיות.
ואם נרצה לסמל דמות אלמונית של אותו בחור פשוט - פלמ"חניק - מאליה תזדקר לפנינו דמותו של אלי.
אלי סיים את "מקוה" והחליט מתוך הכרה אישית להתגייס לפלמ"ח. לא מתוך אמביציות הוא הלך, אלא כדי למלא את תפקידו באמונה. אלי הצליח לתפוס את מקומו. ערכיו האישיים הקלו עליו את הדרך. אלי לא איבד את חיוכו גם בשעה של קושי, תמיד חייך, תמיד היה "פרחח", אך יחד עם זה ידוע היה שאם יש צורך בבחור אחראי, רציני ומסור לג'וב מיוחד יש לקחת את אלי. ותכונות אלו הפכו אותו לאחד עמודי הג'מאע. אלי עבר קורס מ"כים ואף על פי שאהב גם ל"השוויץ" ידע למצוא את הדרך של מיזוג התפקיד עם ידידות אישית.
אלי אהב את הפלמ"ח. הפלמ"ח היה לו לחיים, אך לא לחיילות מקצועית הלך אלי. וכשבא תורו להשתחרר, נכנס למסלול החיים האישיים מיד. העבודה ואתה יחד הטנדר נהפכו לחלק חשוב של חייו, אבל יחד עם זאת את ה"רזרבה", היא חטיבת ותיקי הפלמ"ח, הוא לא הזניח. ולא היתה פעולה שאלי חסר בה. כשנשאר לו פנאי התמסר ברצינות גם לספר והשתדל למלא את החסר לו משנות השרות, להשיב להורים אהבה שלא יכול היה להשיב להם בעת היותו מרוחק מהבית, וכן להתמסר לאותה נערה בעלת שער בלונדיני אשר אהב. אלי אהב את החיים והחיים אהבו אותו. ידידותי לחברים ובת צחוקו, עזרתו ומסירותו - הן הן שקשרו אותו אל האנשים אשר אהבוהו. ואל תכונותיו אלו נקשרו החברים גם בעת פעולות הרכבות, הגשרים, מבצע שרונה, "ליל וינגיט" וכו'.
ובאה המלחמה. באה אותה תקופה שלקראתה התכוננו. ברור היה כי הפלמ"חניקים יהיו הראשונים בין הלוחמים וכן - בין הנופלים. והפלמ"חניק אלי בא. בין הראשונים. הוא לא חיכה לצו, הוא לא דאג ל"עתיד", הוא עזב הכל ובא. ידעו אותו ונמסר לו תפקיד ראוי לו - תפקיד אחראי על כיתה וטנדר בין מלווי השיירות. אלי לא נכנס לתפקידו בתור מפקד אלא בתור "אבא" לחבריו. ויחד אתם ןבתוכם הוא גם נפל. יחד עם אותם הבחורים הפשוטים והחביבים ויחד עם אותו טנדר שבו הם עברו עשרות פעמים את פרדסי האויב.
מי יאמין כי אלי איננו? מי יאמין שאותו אליק בעל הצחוק הילדותי, אלי החבר והריע, אלי ה"שוויצר" עם החולצה הפתוחה כדי שיראו אצלו את שערות החזה, אלי המפקד המסור, אלי אשר לא רצה לאכול את התפוח אשר הכינה לו אמא, אלי אשר אהב ללטף שערה של אותה נערה בלונדינית - לא יופיע יותר?
אין להאמין. אי אפשר להאמין. חבריו של אלי לא יאמינו. הם חושבים כי אלי יצא לג'וב רציני ויחזור באחד הימים ויספר צ'יזבטות לחבריא. בשבילנו הוא קיים, עמנו ועובר כל צעד וצעד. יתכן שגופתו מונחת באותה אדמה אשר אותה ואת צמחיה כל כך אהב אבל רוחו היא אתנו.
אלי עזב את הוריו, את נערתו ואותנו באותה הדרך שבה חי, ואם יש נחמה - זו הנחמה היחידה: מלחמתו נמשכת.
על אלי הפלמ"חניק - מתאבלים חבריו הפלמ"חניקים.
אורי מ.

מתוך הספר "השבעה" - לזכר שבעת נוטרי חולון

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח