רס"ן אבשלום אורן ז"ל

4/9/94

אבשלום, בננו, אחינו ונכדנו היקר,


עברו 30 יום של כאב עמוק וחזק, של געגועים עזים שרק ילכו ויתחזקו, חסרונך מחלחל בנשמתנו ומעין הדמעות ממשיך ושוטף כשאנו ניצבים מול העובדה שאינך עמנו וקשים במיוחד ימי שישי ושבת המיוחדים שלנו.
אך אתה בן, כן אתנו, כל שנייה, דקה, שעה, יממה, לאן שנלך, היכן שנהיה, תהיה איתנו ילד בן 24 שלנו עד יום מותנו תלוונו.

שש שנים מנעורייך הקדשת למערכת הצבאית שהתאימה לאישיותך ולערכים שינקת בילדותך ודרכה ביקשת להנחילם לאחרים - משמעת פנימית, דבקות במטרה, אחריות, צדק ושיוויון, צניעות ופשטות - דרך חיים שנגדעה באכזריות.

במחברת המכתבים שכתבת לאמא לאחר מותה רשמת "חשבתי על זה שרצית להיקבר ביבנאל, זאת הייתה בחירה טובה, גם אני אקבר שם כמה שיותר קרוב אליך".
לא חשבנו שכל כך מהר תגיע לאמא, אך כעת שניכם שוב יחד.

עם הכאב הנורא שליווה אותך כשאמא נפטרה, תארת באותם מכתבים את דעתך "שאמא הייתה רוצה שאבא יתחתן עוד פעם למרות שהמחשבה על משהי במקומה הרתיע אותך".
אך כשזה קרה, ומשפחתנו השתקמה באיחוד עם משפחתה של עבריה, כשהתלכדנו כולנו יחד למשפחה אחת גדולה ומלוכדת - אבא, אמא ושישה ילדים, כשכל אחד מכם בתהליך וקצב משלו מוצא את מקומו במשפחה ומפנים עם הזמן את יכולתו לקבל ולתת ביטוי לרגשי אהבה וחום בין אם וילדיה - ירד המתח ופינה את מקומו לקבלה חמה ולתמיכה גדולה, עם ההבנה שעבריה באה כהמשך טבעי לאמא ולא במקומה, ואיפשר לתת ביטוי אמיתי לרגשות מבלי להרגיש בגידה באמא ושאמא ממשיכה ונמצאת איתנו כל הזמן.

חיינו המשפחתיים נהיו נעימים, נורמלים ויפים עד לשבר הנורא - כשבאו לבשר על מותך.
אבשלום - לקבור בן ואח זה דבר נורא, אך הנורא ביותר זה לראות את הסבים והסבתות שקברו את בתם ועכשיו את נכדם.
סיבלם הקשה קורע את ליבנו ואנו יודעים שמצפה אתה מאיתנו לו יכולת להגיד, בלי מילים, במבט עינייך הכחולות - "צאו מזה, יש להמשיך את החיים", על פי השקפתך ודרכך - לזכור את אלה שאינם ולהמשיך הלאה.
נשתדל בן להתחזק ולעזור לכולם, דמותך ואישיותך תשמשנה אותנו כעמוד האש ללכת לאורו.
נוח בשלום על משכבך יקירנו וינעמו לך רגבי עפרך.

בשם כל המשפחה הבוכיה שאותך כל כך אוהבת,

אבא, עבריה, זיו ואלעד.