סמ"ר גדי מיינפלד ז"ל

אלבום תמונות

גדי אהובי, 19 שנה עברו, מחצית מחיי... וכאילו הזמן עמד מלכת.
אני זוכרת אותך ואת החוויות שלנו כאילו נפרדנו אתמול.
אני זוכרת אותך קופץ ומנתר לתקרת המסדרון בבי"ס כשקבלת ציון טוב, אני זוכרת את הנסיעה הראשונה במיצובישי של ההורים לאחר קבלת הרשיון, אני זוכרת את מחזיק המפתחות שהיה לך, זנב פרווה שחור שהפך במהרה לשפם מצחיק כשהיינו מדברים.
גדי שלי - אני זוכרת הכל, את ההברקות שלך, הסיפורים, השאיפות, השיחות וההתלבטויות.
אני זוכרת את הקול שלך שר במסדרונות בי"ס התיכון "- יורם תגיד לי אתה... מה עושים עם חבר שכמותך..."
היינו חברים טובים כל כך הרבה זמן, אני חושבת מכיתה ג' - אפילו חרטנו את שמנו על העץ בבי"ס היסודי, היינו חבורה, חגית, ארז, אתה ואני. ארז התחלף בתיכון באבי ותמיד היינו ביחד.
בילינו, למדנו, טיילנו - הכל ביחד. כל הזמן ובכל הזדמנות. למדנו ביחד כל פעם בבית אחר והכי כיף היה אצלך. היית מטפס במדרגות לחדר עם מגש גדוש בעוגות של אמא אורנה ושתיה חמה בכוסות עם איורי פרחים עדינים ולא מעט פעמים היינו צוחקים ששומעים קול מתכתי של המגש חובט ברצפה וקללה מתנוססת ברקע, לפעמים גם הבלחת כמה קללות ברומנית.
אני זוכרת את הטיולים השנתיים, את המסיבות, את ההתרגשות מחווית הלידה שחווית כשהתנדבנו ביחד במד"א וגם את האכזבות המעטות. לקחת את החיים כל כך בקלות, תמיד עודדת אותנו ובעיקר אותי כשנשברתי בקורס קצינות - כתבת לי במכתבים מלבנון "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".
אחרי שנהרגת הייתי חסרת אונים, חשבתי לעצמי שזה לא הגיוני שדברים חסרי ערך עומדים על קנם ואתה שהכי חשוב לי בעולם לא נמצא כאן.
העץ בבי"ס עוד ישנו, קלטות השירים שהכנתי לך, המכתבים ממך, החולצה שקנית לי מהמשכורת הצבאית מקופלת אצלי עדיין בארון, תמונה שלך ושלי מחובקים בארנק שלי וכל כך הרבה זכרונות - רק אתה לא כאן.
אני זוכרת את הריח שלך, את העור החלק והנקי, את הגוף התמיר והרזה. הכל היה כל כך ראשוני ותמים. תמיד אהבת אותי וחפשת את קרבתי ואני אותך, רק שלא ידעתי מה עושים עם כל הרגשות האלה.
היו לך כבר תוכניות איך לכבוש את היעד וסוף סוף להניף את הדגל על המוצב שנכבש, הלב שלי.
זה התחיל ביננו כשביקשת שאצטרף אליך לתפוס מקום בקורס חובשים - נסענו לדודה טליה ז"ל בכדי להתקרב לצריפין ובדרך התקרבנו זה לזו... שרת לי "לך יש אותי, לי יש אותך, לנו יש את שנינו..." של מתי כספי וחייכנו. של מתי כספי וחייכנו.
זו היתה אהבה תמימה, אהבת בוסר שלא תחזור לעולם. חודשיים לפני שהלכת אמרת לי: "השנה לא נראה לי שאצום". רציתי להיות חובש בחה"ן גבעתי וקיבלתי, רציתי אותך וקיבלתי, אז הכל בסדר...
עד לא מזמן חששתי שמא שגיא, בן זוגי, יפסיק לצום... שלא יקרה גם לו משהו.
גדי, לקח לי הרבה זמן לחזור לחיים נורמליים מבלי לסחוב את הכאב על האובדן לכל מקום. אני אמצתי בלית ברירה חרדתיות יתר והשקפת עולם פסימית. אני כבר לא יכולה להיות תמימה ומלאת שמחת חיים כפי שהייתי. אני מפחדת לא להיות מוכנה... זו פריבילגיה של מי שלא חווה אובדן.
אני חרדה בתור אמא, בתור רעיה, בתור אחות - אני חרדה לכל מי שיקר לי כי כבר חוויתי את זה מקרוב. אני צוחקת על עצמי שכשהכל בסדר, נראה לי שמשהו לא טוב צריך לקרות.
אחרי שנפלת לא יכולתי להנות משום דבר - חוויתי כל הזמן את ההחמצה שלך דרך החיים שלי, כשהמטוס המריא בכיתי שלא הספקת לטוס, כשהתרגשתי משיר חדש נשבר לי הלב שאתה לא שומע אותו איתי, העצמאות אחרי השחרור מהצבא, הלימודים באוניברסיטה.
חוויתי על בשרי את ההחמצות שלך במקום להנות מהחוויות שלי.
בהתחלה חלמתי עליך כמעט כל יום וחוויתי איתך את אותן חוויות - במה שלא יכולתי לשלוט ביום יום הצלחתי בלילה.
היום אני חולמת עליך לפחות פעם בחודש - אתה רק נפצעת והחלמת. נשארת צעיר ויפה כמו שהיית ואני נקרעת בין החיים שלי עכשיו ובין הרצון להיות איתך.
היום אני נשואה לשגיא ואמא לעידו, הדס והילה. יש לי קן חם ונעים ואני יודעת להנות מהחיים. אני שומרת על קשר מיוחד עם המשפחה שלך שהיא מדהימה. המשפחה שלך שעליה מנצחים ביד רמה אמא אורנה ואבא יוסי נותנת לכולנו תחושה נוחה להיות בקשר בכל דרך אפשרית ומאפשרת לכולנו לשמור אותך במקום חם בלב ולהרגיש אותך דרכם.
אני נפרדת ממך עכשיו, אבל נמשיך להתראות בחלומות ובמחשבות. גדי שלי, למרות הזמן שעבר, אתה צרוב בליבי לנצח. ישנם מקומות וחוויות שתמיד ישאו את זכרונך. כל כך הרבה חוויות וכל כך מעט זמן לחוות אותן. אתה תשאר זכרון חי וכואב בליבי, גדי החבר הטוב שהיה לי ושישאר תמיד איתי.
עירית דורון (שרעבי)