אלבום תמונות
גדי אחי
15.03.2009
בפעם האחרונה שכתבתי לך הייתי בן 13 וקצת. היום, לא תאמין אני בן 32 וקצת.
לפעמים קשה לי להאמין, שעברו להם 19 שנה, ואתה עדיין לא כאן.
קשה לי לתפוס כי עדיין לא שבת מהצבא, מגבול הלבנון. קשה לי לתפוס, כי לא היית בבקו"ם, כי לא החזרת את הציוד לצבא. קשה לתפוס כי לא תשוב עוד אלינו.
19 שנה זה בדיוק שנות חייך הקצרות. אבל 19 שנים מיום שלא חזרת, נראות ארוכות.
לא מעט פעמים ב-19 השנים האחרונות הופעת מולי בלילה.
לא תאמין גדי, אבל אני גם חולם עליך. רואה את דמותך הגבוהה, את שערך השחור והקצר, ואפילו שומע את קולך העבה. אם ממש אתה רוצה שאני אזהה אותך בחלומי, אני גם מצליח לראות את צלקתך. הצלקת שהיית מספר לכולם, קצת בצחוק וקצת ברצינות, כי קיבלת בדרכים רבות ומשונות. כמו שרק אתה יכולת להמציא.
גדי אחי, אם ארצה לספר לך על כל אותן 19 השנים מאז שלא חזרתך, זה יהיה ממש קשה.
אני מקווה שתסלח לי אם פרט כזה או אחר לא יוזכר, וכי תדע כי לא חשוב מה, בכל דבר שבו עברתי, תמיד דמותך ליוותה אותי. אז סיימתי בית ספר, סיימתי תיכון, וגם סיימתי צבא. טיילתי קצת בעולם, התחתנתי עם יעל שלא הכרת (וכמה חבל, גם היא לא אותך), סיימתי לימודים באוניברסיטה, ועוד מי יודע מה יהיה.
הרבה דברים הספקתי לעשות באותן 19 שנות מאז לכתך. אני ממש מקווה שצפית בי מהמרומים, ראית איך גדלתי מאז שלא נפגשנו. לפעמים, אני נזכר איך הערת אותי לפני 19 שנה, קצת אחרי חצות, בפעם האחרונה שבאת הביתה. אני זוכר איך עמדת מולי, ופשוט הופעת.
אם להודות במשהו, אז היתה לי משאלה קטנה. שאולי היה אפשר להחזיר את הזמן לאותו הרגע, לאותה השנייה שהופעת. אבל אני מבין כי לא, וכל שיש לי הוא להיזכר בך, ברוחך השובבה, המצחיקה, וצריך גם להודות, לפעמים קצת מציקה.
הגעגוע אליך גדי, הוא גדול.
אני זוכר איך היית מכין לי בנאמנות, ארוחה חמה בצהריים, ואם היית רוצה ממש לפנק, היית מוסיף קצת חריף לאוכל, אפילו ששכחת שאני ילד קטן - או כפי שהכי אהבת לקרוא לי "צהוב", או "צהובי", או "גבינה צהובה", אז מה לי ולחריף?
גדי, אני שמח לספר לך, כי היום, אני ממש אוהב חריף. אבל לצערי, כבר לא תוכל להכין לי את אותן הארוחות, ולא נוכל לאכול אותן יחד.
אני גם לא שוכח איך היית מאזין לי מנגן על החצוצרה. אני לא אשכח איך היית מציג אותי בפני כולם - "את הנגן המהולל עופר". היום, אני כבר לא מנגן. בעצם הפסקתי לנגן, קצת אחרי שנפלת. אולי זה בגלל שכבר לא היית שם בשביל להציג אותי.
את יום נפילתך אני לא אשכח, איך סירבתי להאמין כי אתה בין חמשת החיילים שנפלו בלבנון. זה היה קשה לי אז, וזה גם קשה לי היום 19 שנים מאוחר יותר. חשבתי לעצמי, אולי הם טועים, אולי אתה עוד תצוץ ותופיע. אבל לא היה כך ואם להודות אז ממש חבל.
קשה היה לתפוס, כי גדי, האח הגדול שלי לא יהיה עוד איתי עוד. לא יראה אותי גדל, מתבגר, מתחת לחופה, ואף מזדקן.
גדי, רציתי שתדע שכל שנה שעוברת, אני מתגעגע אליך יותר ויותר, ומבין עד כמה חבל.
עד כמה חבל שאנחנו לא יכולים להתראות, לחוות את החיים יחד, כמו שאני וארנון עושים.
רציתי שתדע כי אתה חסר גם לאמא ואבא, וכי הכל היה יכול להיות טוב יותר, לו גם היית אתה איתנו.
אז עד לפעם הבאה שבה אני אכתוב לך, ועד לפעם הבאה שתופיע אל מולי בחלום, תדע כי חסרונך הוא גדול, וכי כל 19 שנות חייך זכורות לי לטובה.
מתגעגע
עופר