סמ"ר גדי מיינפלד ז"ל

אלבום תמונות

יום הזיכרון לחללי צה"ל, תשס"ט,
29.4.2009
גדי, אח קטן שלי
יום זיכרון נוסף עבר. התשעה עשר במספר - כגילך בעת נפילתך. גם השנה חזרו על עצמן המלים "כמידי שנה" שוב ושוב ושוב, בכל אחד מהטקסים אותם פקדנו. גם השנה רצו במוחי אותן עשרות מחשבות שצצות וצפות להן, כמידי שנה, בטקסי הזיכרון בעומר ובבית העלמין ועד לפני מספר שנים גם במקיף ד' - התיכון שבו למדנו גם אתה וגם אני. בכל פעם כשאני רואה את השם ,"גדי" על המצבות השונות אני נזכר מחדש באבסורד כי אמא ואבא קראו לך בשם "גדי" על מנת שלאחיך הגדול (קרי, אני) יהיה קל להגות את שמך לכשישאלו אותו לשם אחיו הקטן. ואולם, למרות שחלפו להם 38 שנים מאז לידתך (כן, לו הכל היה מתנהל אחרת, היינו חוגגים לך 38 השנה), הקושי להגיד את שמך לא רק שלא חלף, אלא שהוא מתעצם ככל שהשנים חולפות להן. כה קשה לי עדיין להגות את שמך עד כדי כך שעדיין לכאורה, למרות שחלפו להן שנים כה רבות מאז נפילתך, עדיין אינני מסוגל לתלות תמונה שלך בביתי. עד היום, ההתמודדות עם תמונה תלויה במסדרון - הינה עדיין קשה מנשוא.
מי היה מאמין שחלפו כבר תשע עשרה שנים מאז אותו בוקר יום שלישי מקולל בו באו להודיע לנו כי אתמול בלילה נהרגת מבלי למסור כל פרטים אודות האירוע. הרי זה נראה כאילו רק אתמול, נסעתי לאבא לאגד על מנת להודיע לו באופן אישי כי "קרה לנו אסון נורא במשפחה וכי גדי נהרג אתמול בלילה", ומשם להמשיך למקום עבודתו של סבא, במועצת רהט, וגם לבשר לו את הבשורה הנוראה אודות נכדו שלא יראה עוד, וכך להמשיך ולבשר למלכה וליתר בני המשפחה, טליה, יפה ועוד, את הבשורה הנוראה מכל הטומנת בחובה את העובדה כי החל מאותו יום השתנו חייהם של כולנו ולא חזרו עוד להיות כפי שהיו קודם לכן. אף זיכרונות ההלוויה הצבאית שהחלה במסע הלוויה מביתנו, מהחניה במבצע קדם, בנסיעה איטית אחרי הקומנדקר שנשא את ארונך והסתיימה בכך שביקשתי מאחד מחיילי גבעתי שנשאו את הארון לזוז הצידה, על מנת שאוכל לסחוב את הארון, נראים יותר כמשהו שקרה רק אתמול ולא לפני תשע עשרה שנה. האומנם?
כמי שהיה עדיין חייל לקראת סוף שירותו הצבאי, בעת נפילתך, לא העליתי אז דל קצה של מחשבה כי יבוא יום ונצטרף אל המשפחות השכולות אשר שמורים להן כיסאות הכבוד, בשורות הראשונות של מי מטקסי יום הזיכרון השונים. לא העליתי אז בדמיוני, כי אבא יצטרך יום אחד לעמוד בטקס ביום הזיכרון ולקרוא קדיש עליך בשם המשפחות השכולות. מי יכול היה לדמיין שכמשפחה וכיחידים נצטרך להתמודד עם שכול איום זה ולהמשיך לפגוש (בלעדיך) פעמיים בשנה (ביום הזיכרון הפרטי שלנו וביום הזיכרון הלאומי) את חבריך המדהימים לצוות אשר ממשיכים להגיע, בהרכב מלא, ולחזק את אימא ואבא. בכל שנה, ביום הזיכרון, אני נזכר מחדש במחזה הכואב אותו חוויתי בכל אחד משנותיי כתלמיד תיכון העומד ביחד עם כל יתר תלמידי תיכון מקיף ד' ומחכה למשפחות השכולות של בוגרי התיכון שתעבורנה בתווך של משמר הכבוד של תלמידי בית הספר כחלק מטקס יום הזיכרון. והנה, כמשהו שעד היום אינו נתפס במחשבותיי, בכל שנה, אני פוסע ועובר על פני הציבור הרחב, מובך לחלוטין, עד הגיעי לכיסאות הישיבה השמורים למשפחות השכולות. מה לא הייתי נותן לעמוד בטקס יום הזיכרון עם כל יתר הציבור מאחורי המשפחות השכולות במקום לשבת על אותם "כיסאות כאב דוקרים" כחלק ממשפחת השכול.
המחשבות איפה ואיך היית היום, במה היית עוסק, איך הייתה נראית משפחתך וכמה ילדים היו לך ואיך כל המשפחה המורחבת היית נראית איתך - אלו מחשבות אשר ממשיכות ללוות אותי בכל מעשיי ואינן מרפות או נותנות מנוח. בייחוד כשרואים את חבריך לילדות, ללימודים ולצבא מגיעים לבית אמא ואבא בעומר.
אולם, שלא כמשפחות שכולות רבות אשר בחרו לחיות בחיים לא חיים, בחרה המשפחה (בהובלתה של אמא) עוד מימי השבעה הראשונים להמשיך ולחיות את החיים ולא את המוות. וזאת לא הבחירה הקלה. באומץ רב, בחרו אבא ואמא לקיים, במהלך השבעה (כשאנו עדיין עוטים עלינו את בגדי האבל) את טקס הבר מצוה של עופר בבית כנסת. בן אנוש לא יכול לדמיין במוחו מחזה עצוב מזה של כולנו, עומדים בבית הכנסת לא מגולחים ובוכים (ולא משמחה) בטקס בר המצוה של עופר. אני משוכנע שבחור כמוך שכה אהב לחיות ולבלות (ואשר הצחוק היה חלק כה חלק חשוב מחייו וחיי חבריו) היה גאה באמא ובאבא ממשיכים במאבקם לחיות כשאר האדם ולא שוקעים לאותן מצולות שכה קל להגיע אליהן.
אחי - כמה כואב לי ששרון, רועי גיא לא זכו להכירך. כמה כואב לי שנגזר עלי לספר לשרון לרועי וגיא מי אתה, מי היית ואיך נהרגת במקום שתהיה לכולנו הזכות לחיות ביחד ללא השכול הנורא הזה. ההפסד הוא של כולנו. אבל, יחד עם זאת, העובדה שנפלת בהגנה על המולדת, אינה קלישאה מבחינתי. הדבר מהווה עוגן של נחמה מה חשוב לי ולכולנו. כאב, אהיה גאה מאוד לכשרועי וגיא אף הם ישרתו כחיילים קרביים וישאו בנטל חשוב זה. זאת המורשת עליה גדלנו וזהו החינוך אותו קיבלנו. זאת גם המורשת שהותרת לנו וזהו החינוך אותו אשמח להעניק גם לילדי. דמעות עולות בי בכל פעם כשרועי מדליק נר זיכרון לזכרך או כשהוא שר את התקווה בטקס יום הזיכרון. אולם בדמעות אלה יש קורטוב של גאווה.
אתה אחי הקטן - נפלת בקרב. קרב אשר מבחינתי ומבחינת אמא, אבא ועופר הדי הירי עדיין נשמעים ואשר הוא טרם הסתיים...
אוהב ובעיקר מתגעגע,
ארנון