סמ"ר גדי מיינפלד ז"ל

אלבום תמונות

שבועיים לפני האסון, לקחתי אותך לתחנה המרכזית, ועלית לאוטובוס לחיפה. פחדת לאחר ולכן החלטת לצאת בלילה לחיפה. משה, מאגד, שאל אותי, יוסי מה אתה עושה פה, אני שולח בן ללבנון, אמרתי לו.
באותו בוקר, הייתי בדרך מבאר-שבע לתל-אביב. בשעה 8.30 היה מבזק חדשות והודיעו על תקרית שבה נהרגו חמישה חיילים. אני זוכר את המחשבה שעלתה בראשי, שאני לא יודע מה הייתי עושה לו זה היה קורה לי. ב"אגד" יש תמיכה חזקה מאוד בהורים שכולים. לפעמים, כשהייתי פוגש את אחד מהאבות, הייתי שואל את עצמי איך חיים עם זה. הייתי אומר לעצמי שאם זה יקרה לי, אני לא יודע מה הייתי עושה, כי אני בטח לא אוכל לחיות. לא עלה על דעתי...
וזה תפס אותי. מי תיאר לעצמו.
השנים עוברות גדי, והזמן לא מרפא, הוא רק מעמיק את הכאב. בגיל 57 עברתי צנתור. אני בטוח שהלב חטף מכה. אתה יודע, עד היום, בכל פעם שאני שומע על חייל שנופל, אני מתאר לעצמי את הנקישה הזו בדלת של הוריו. זה עונש, הנקישה הזו. העונש הכי נורא.
עברו 19 שנה. בהתחלה, כשזה קרה, איבדתי את שמחת החיים שלי. פעם יכולתי לעלות לבמה, בכל מיני אירועים, ולהחזיק אולם שלם עם צחוק, והומור. אחר כך זה אבד לי. רק בשנים האחרונות, אני מתחיל לחזור לעצמי ולהיפתח מחדש. אמא נתנה לי כוח להמשיך. לכולנו. היא כל הזמן שמרה על איזון. כמו ששומרים על מטוס שלא יתרסק. שלא נתרסק. אבל מאז האסון, כל השמחות והאירועים, מעורבלים אצלנו ברגעים של כאב. היית מקור שמחה, גדי שלי. תמיד מוקף חברים, יודע למגנט אליך אנשים. כמו אמא. אהבתי לראות את האופנועים של החבר'ה שלך, ממלאים את החצר בקוטג' שבו גרנו. אהבתי את ההומור שלך. היית ליצן. ילד שכל אבא מאחל לעצמו. גם בקייטנה של אגד אהבו אותך מאוד. עד היום אני זוכר את המריבות שלך עם ארנון, על מי ישטוף כלים, מי יטעין את המדיח, מי יוריד זבל. רבתם על כל דבר. אתה היית ה'שחיף'. ארנון היה תמיד 'גברתן' כזה. הוא היה אומר עליך "הפה של גדי - סכינים". אני זוכר את הטיול שעשיתי לך ולעופר לחרמון, לכנרת. ישנו במלון בטבריה, שטתם על ספיד בוט בכנרת. היית מאושר.
ואחרי שנפלת, עופר היה יושב עם הכלבה ספידי ליד השער. הם חיכו שתחזור.
אבל אתה לא חזרת, ונשארת ילד, גדי שלי.
ילד בן 19.
אבא