אלבום תמונות
"אני כותבת כאם של חבר, כותבת בכאב גדול, כותבת מתוך רצון לספר לכם כל שידעתי על בנכם. ראשית דבר, במשך שנים של חברות עם בני, נוצרה קרבה כמעט משפחתית עם ג'יקוב. בבואו שמחנו עימו עם כל האירועים החיוביים שעבר, והצטערנו על כל תקרית או בעיה כלשהי שנתקל בה.ישבתי שוחחתי עמו רבות בתקופת בחינות הבגרות, תוך כדי ארוחה בלתי פורמלית, כשבסיומה הוא מרגיש את עצמו כבן משפחה, מגיש ומוריד מהשולחן, מתבדח וגורם לאווירה מצוינת.
אני נזכרת בסיפורים שלו על האחים שלו. על שהפך לדוד. על הצבא, הישיבה, השינויים הדרסטיים שחלו בגופו. אני זוכרת איך אמיר נתן לו לנסוע בטרקטור, והוא היה מאושר, שכן אהב מאוד את המשק והטבע. כשהיה מבקר בתקופת הבציר, ניסינו והפצרנו בו רבות שייקח ענבים. הוא היה עדין, ובדרך כלל סירב. לא פעם היה אמיר ממלא ארגז ענבים, ומחביא לו במכונית, אך ג'יקוב היה מגלה ומחזיר.
אני זוכרת שיחה ארוכה ומאוד מסוימת. דיברנו על קורס מ"כים. חקרתי אותו אם קשה לו, הוא בחיוך ביטל את השאלה. הוא ישב ושכנע אותי שלא יהיה קשה. הוא דיבר בטון אופטימי, כרגיל, ומקרין ביטחון, הייתי גאה בו כאילו היה בני.
הפגישה האחרונה היתה כשבועיים לפני האסון. הייתי עסוקה מאוד ולא שוחחתי עמו כלל. הוא הצטלם עם אמיר ואחיו, כאילו למזכרת. צר לי שלא נפרדתי ממנו. אהבתי אותו. וכי אפשר היה שלא?"
(גאולה, אמו של אמיר)