אלבום תמונות
לפני 10 שנים, ימים ספורים לאחר האזכרה במלאת 40 שנה לנפילתו של רפי וכנראה לא מעט בהשראתה כתבתי את הדברים הבאים:
אל מלא רחמים
"אל מלא רחמים", שוכן במרומים..., אומר גדי מהסידור הקטן בנוסח הפשוט והשקט כשמסביבו כ- 50 איש, "את נשמת רפאל בן מנשה ורות שנפל בעת מילוי תפקידו"... ואנו עומדים סביב למצבה כשדמעה קטנה מאיימת לנטוש את גלגל העין.
"ויצרור בצרור החיים את נשמתו" ואני מנגב בצנעה את הדמעה וחושב בליבי – הלו, הלו, What are you talking about??? מי יצרור!, מה יצרור!, הוא צרור בצרור החיים מאז ומתמיד, צרור בלב למעלה מ-50 איש ואישה שעומדים כאן במשך ארבעים שנה ועוד רבים רבים אחרים שבליבם כאן! אם יש משהו שצרור כמו שצריך בצרור החיים שלנו, זה רפי דותן.
א ר ב ע י ם ש נ ה!!! אין חיה כזאת (והוא כזכור, מאד אהב חיות). מה היה בבחור הצעיר הזה שרוב הזוכרים אותו הכירו באופן אינטנסיבי פחות מעשר שנים? מה היה בנער השקט הזה שטבע את חותמו על כל כך הרבה חברים?
ידענו עליו המון ומסתבר שלא ידענו כלום, הבנים חיקו אותו, הבנות העריצו אותו והוא... "והוא בכלל לא ידע שהוא כזה" – או אולי ידע אבל זה בכלל עבר לידו.
במונחים שיווקיים הוא היה "מוביל דעת קהל", מבלי לומר מילה הוא פשוט הפך את כולנו לאנשים טובים יותר, ישרים יותר, אמיתיים יותר.
נתקלתי בארבעים השנה האחרונות בכל מיני אנשים, כאלה העונים להגדרה נפלאים ולצערי גם רעים. אני חושב וחושב ומעביר לפני בדמיוני את כל האנשים המוכרים לי ומוגדרים בעיני ככאלה שהיו במחיצתו של רפי בתקופה מסוימת בחייהם ומנסה לתייגם ב"סולם הטוּב" שבניתי לי. קשה להאמין, אבל לא מצאתי מישהו אחד שמדורג כפחות מ"איש טוב". זה לא מקרי, היה פה משהו שאינו תואם את המציאות הרגילה. היה פה מישהו שקצת שיבש את הסטטיסטיקה. האם זה מקרי שאיננו עוד?
בתל אביב של שנות השישים האופנה הייתה פשטות. את שרוולי מכנסי האתא הקצרים (בחאקי או כחול) קיפלנו עד ה"חנות" (כך שניתן מידי פעם גם להבחין במוצרים) – בדיוק כמוהו, לבשנו חולצות טריקו (מה שמכונה היום "טי שירט") עם פסים צבעוניים לרוחב וחולצות מגבת – בדיוק כמוהו, נעלנו סנדלים תנ"כיות מרופטות ואחר"כ שידרגנו לנימרוד – בדיוק כמוהו, עם מפות טופוגרפיות ותמונות של צמחים חרשנו את הכרמל, דילגנו על גבעות וחיפשנו במערות – בדיוק כמוהו.
הוא לא היה מעולם מדריך קבוע בסניף מכיוון שבחופשות המהוות מרכיב חשוב בהדרכה הוא הרי היה בשדה אליהו. לעיתים הצליחו לגייס אותו כמדריך או כמלווה לשבט כלשהו למסע, מחנה קיץ או מחנון ל"ג בעומר ומיד הצטרפה עוד שכבת גיל לקהל מעריציו ומחקיו – והוא כאמור, "הוא בכלל, לא ידע שהוא כזה".
אז מה היה לנו?... בחור צעיר, לא מדריך, לא חבר באיזו ועדה, נעדר מהפעילות המשותפת בחופשות שהיוו חלק חשוב בפעילות שלנו בכל התקופה ההיא, והנה מסתבר שלמרות כל זאת, אנחנו מגלים אחרי ארבעים שנה, שכנראה, הנער הצעיר הזה, עיצב את דמותנו לנצח יותר מהורים מורים ומחנכים.
היתכן? הרי זו אינה תוצאה של התנהגות שהחלה לאחר מותו – מבחינת "לאורו נלך", הוא עיצב את דמותנו בעיקר בחייו.
ובכן, דעתי היא שהנער הזה לא היה כמונו. הנער הזה לא היה "משלנו", הוא היה משהו אחר שבורכנו בו.
בשיר "מה אברך" נכתב: "והנער הזה, עכשיו הוא מלאך", רפי דותן אינו עכשיו מלאך, הוא היה מלאך שהסתובב בינינו במשך תשע עשרה שנים!
הרי תמיד ידענו שהוא גדול עלינו בכמה וכמה מספרים, תמיד ידענו שהוא חרוץ, שקדן ומוכשר.
הבחור הזה הספיק בתשע עשרה שנה דברים שאנשים לא מספיקים במחזור חיים שלם. אז זו כנראה התשובה. המלאך הזה כמלאכים אחרים לפניו הגיע אלינו עם חבילת מטלות. הוא היה מלאך מצוין, היו לו הספקים מרשימים, ואנחנו, אולי בלא להבחין בכך, היינו תלמידים טובים מידי, אולי אם לא היינו קולטים כל כך מהר הוא היה נשאר עוד קצת עד שנבין.
עובדה, אנחנו עדיין תקועים פה, והוא... בגן עדן מנוחתו.
דברים "שנשפכו" מליבי ונכתבו לזכרו של רפי בשמים – בזמן טיסה, מתחת לשחקים ומעל לעננים, הכי קרוב לאזור בו שוכנים המלאכים.
מוישלה מאיר, שבט יחדיו צפון, 23.1.2012 ארבעים שנה לנפילתו של רפי בקרב.