אלבום תמונות
לקח לי זמן להירגע אחרי אתמול. יום מרגש, מציף. הנוכחות הבלתי נתפסת של חברים, משפחה, מתחנות שונות בחייו של רפי. רובם הכרתי מתקופת החברות שלנו, בית ספר צייטלין , הגרעין שלי, הסיירת.
את המשפחה הרחבה התחלתי להכיר לצערי רק אחרי, בשבעה, במפגשים בשדה אליהו ובאזכרות. רפי חי בשבילי כל הזמן. ציפור שהכיר לי ומופיעה פתאום, מלוות בצביטה בלב, צמחים ובכלל הלב יכול להיפתח לחוויות, קשרים, אהבות חדשות אבל כפי שכל אחד מהמשתתפים יודע, וזה ניכר בדברים שנשאו אתמול, זה לא מכבה את הרגשות, הזיכרונות הגעגועים והכאב שחרוטים עמוק.
אני מרגישה שבכל המפגשים המשותפים שלנו אנחנו שומרים את רפי חי לא רק בשבילי אלא בשביל כולנו, כל אוהביו. זה מרגש ונותן לי תחושה של חיבוק חם, רגעים שאני לא לבד עם האובדן הזה, גם אם לא אומרים מילה.
אתמול לא יכולתי לדבר, אחרים דברו ונגעו בכל כך הרבה זיכרונות וחוויות. היה מלא וגדוש גם מזה וגם ידע שחלקו אתנו אנשים נפלאים, על היסטוריה של בניית הארץ, על בוניה ומגניה. שוב ושוב החיבור מרומם הנפש של הטוב והיפה בארצנו ובאנשיה.
את ההצלחה המרגשת של אתמול יש לזקוף לא רק לנוכחות המרשימה של רבים כל כך שעשו את המאמץ להגיע אלא גם לקבוצה הנהדרת הזו של המארגנים שבכל פעם מעוררים מחדש את התפעלותי. אנשים עם לב ענק. ויכולת נתינה בלתי נתפסת שגם מוכשרים לארגן ולבצע, ללמד ולהעשיר.
באופן טבעי כולם דברו אתמול על רפי, מה אהבו בו ומה הוא היה בשבילם. ההדהוד הזה מעיד לא פחות על היופי שבהם מי הם ומה הוא עולמם. מה אהבו ברפי ומה נשאר להם ממנו מעיד על כל אחד מהנוכחים לא פחות מאשר על רפי.
המפגשים האלו לזכרו של רפי, או באירועים אחרים עם החברים בסיירת, בגרעין, והמשפחה נותנים לי הרגשה שביחד אנחנו שומרים את רפי חי. נותנים לי את החום של הביחד שמחזק מול הבדידות של הכאב האישי. אבל גם מחמם ומרומם את נפשי שאני זוכה לפגוש את האנשים הנפלאים האלה שאת רובם ללא רפי לא הייתי פוגשת, אז תודה רבה לכם כולם. אנשים יקרים. אלו שבאו, ארגנו וחלקו מחוויותיהם.
תודה לכם מקרב ליבי.