רס"ן ר' טייס F-16:
"הגיחה הזאת מתחילה בבוקר יום רביעי, 9 ביוני 1982. על הטייסת שלנו הוטל להקצות מבנה לתקיפת סוללות 2 SA. היה ברור שעיקר המשימה תוטל על טייסות הפאנטומים, ונותר לי לקוות כי גם לטייסת שלנו יוקצו משימות תקיפה חורגות מפיטרולי הירוט אותם ביצענו מאז פרוץ המלחמה.
כולנו התכנסנו בחדר המבצעים כדי לראות את פקודת המשימה המתוכננת וכדי לחלוק את ההתרגשות זה עם זה. שיערתי כי הסיכויים שלי להשתתף בגיחה הזאת גבוהים למדי, אבל ליתר ביטחון לחשתי למי שצריך את הצעתי לאיוש המבנה, ואני כמובן, כלול בהצעה. בנתיים נשלחתי לשבת בכוננות. בדרך פגשתי את מפקד הטייסת, סיפרתי לו על המשימה המתוכננת וביקשתי ממנו לאייש אותי במבנה לתקיפה. יש עוד זמן עד שעת ההמראה, אך כל החיל כבר עסוק לקראת המבצע. מערכות המחשב המרכזיות מוזנות בנתונים, המכונאים טוענים את הפצצות על גחון המטוסים, הטילים ניתלים על הכנפיים והטייסים עסוקים בלימוד נתיבי הגישה, טופוגרפיית השטח ואיומי הנ"מ. שנים התאמנו לקראת היום הזה ועכשיו צריך לשנן את טקטיקת הטיסה הנכונה, לתכנן התחמקות מטילים ולתפעל כמו שצריך את כל המערכות. שעתיים ישבתי בעמדת הכוננות באפס מעשה. המחליף שלי מוזנק לאויר לאחר דקות בודדות של המתנה. ביום אחר הייתי מזכה את הקיר הקרוב בבעיטה מתוסכלת... אני ממהר לטייסת ומגלה שהמבנה של הטייסת שלי יחבור למבנה טייסת אחות והמבנה כולו יהיה בהובלתי. אנו מיועדים לתקוף כמה סוללות טילים. הזמן מעל המטרה - 15:50.
מאפשרים לי לבחור את מספר שניים שלי. אני מסתכל סביבי, כולם מתגודדים בחדר המבצעים, אך רק אחד מישיר מבטו לתוך עיני. אני מצביע עליו וצ'יק צ'ק מודבק שמו על הלוח.
מחלקים בינינו את המטלות ורצים לתדריך הכללי. כל הטייסים יושבים שם ומאזינים לתכנית הפעולה המשולבת. מפת התכנון בקושי ניתנת לפיענוח מרוב חיצים וצבעים. אני יודע מי תיכנן את המבצע וברור לי שפרט לא נשמט ממנו.
התדריך הכללי נגמר וכעת אני מתדרך את המבנה שלי. הטייסים מביטים בי בחרדה, אני מודה - גם אני מפחד. מפחד מהבלתי נודע, נזכר בסיפורי מלחמת יום הכיפורים, התשה, זוכר את שמות הטייסים שנפלו, זוכר את הבעת פניהם של אלה שחזרו ללא חבריהם וללא ביצוע המשימה, חושב על המאמץ האדיר של חיל האויר... אני בודק את המטוס לפרטיו: כנפי הפצצות מיושרות, המרעום מכוונן כיאות, החנקן בבקבוקי הקירור לטילים במידה מספקת. יש מי שער לדאגה שלי ומרגיע אותי במילים חמות. אני מטפס לתא. זהו. מרגע זה צריך לעבוד. החופה נסגרת. המטוס כבד ומתגלגל לאיטו לעמדת ההמראה. שם - שורה של פאנטומים ואנו, מבנה ה- 16-F כאילו מתגמדים לידם. מפקד הבסיס מגיע לעמדת ההמראה ומסתכל בשורת המטוסים במבט מודאג. אני בטוח שליבו נחמץ. הוא הרי רגיל לשבת בתא הטייס במשימות כאלה. אני מושיט אליו בוהן מונפת כלפי מעלה בתנועה אינסטינקטיבית. הגיע זמן המראה. מתיישר וסורק את חברי למבנה. גם הם בבוהנים זקורים מעלה. מנוע למבער מלא והמטוס מתחיל לרוץ בכבדות. ואני באויר. מקפל גלגלים ונשאר בגובה נמוך.
מעל עכו אנו מסתדרים למבנה ופונים צפונה לאורך חוף הלבנון. על מסך המכ"ם מופעים עשרות מטוסים - התקיפה בעיצומה. המכ"ם מחפש מיירטים, ואנו גולשים בגובה נמוך ונצמדים לאדמה. מרחוק, דרומית לנו, אנו מבחינים בעשן ואש של מלחמה, אך אנו בנתיב עוקף ומוסתר. פונים לפי המפה לכיון דרום ותוך כדי פניה קורא לנו הבקר: "שימו לב למטוסים שלהם בסביבה." אכן, מיד לאחר הפניה, אני רואה במכ"ם, במרחק של כמה עשרות מיילים, מטוסים החגים מעל המטרה שלי. הטווח מתקצר. נותרו עוד כעשרה מייל, פחות מדקה, עד המטרה. מה עושים? אם ניכנס לתקיפה, אנו עלולים להסתבך עם המיגים. אבל אם נלך לקרב אויר, לא נתקוף את המטרה. מילכוד. צריך להחליט מיד. אין זמן להרהורי אם ואולי. בכל שניה המטוס עובר 300 מטרים וצריך להחליט נכון. אני שולח מבט נוסף במכ"ם ורואה שלפי כיוון הפניה של המיג, הוא לא יוכל לראות אותנו כשנמשוך לתקיפה. אני לוחץ על כפתור השידור: "מפסקים
לתקיפה". עכשיו ברור גם ליתר שאנו מתעלמים מהמיג. העיניים מוליכות מההר דרך תוואי השטח ומתנקזות אל סוללת הטילים. עוד כמה שניות ואני מגלגל את המטוס הפוך על הגב ומוליך את הכוונת אל המטרה. עשרות, אולי מאות פעמים עשיתי זאת באימונים. הפעם זה אחרת. אני מוליך את הכוונת וכבר רואה הבהקי אש נ"מ מתוך
הסוללה וסביבתה. אין לי זמן לפחד. מרכז העיגול במרכז הסוללה - פיקל. לוחץ על כפתור, שחרור הפצצות ותוך 80 אלפיות השניה עוזבות את המטוס ארבע טונות חומר נפץ בדרכן למטרה... וכעת להחלץ... קרב אויר.
כעת לאסוף את המבנה. שניים נשרך מאחור, קצת באשמתי וקצת מחמת ההתרגשות, ועוד דקה וכולנו בדרך הביתה. שניים מסמן לי שחסר לו טיל ומרים בוהן כלפי מעלה. הבקר פונה אלינו:"דווחו תוצאות." על הרגע הזה חשב מי שחשב כשהחליט לרכוש את המטוס ה- 16-F: קטן, זריז כשד, מתמרן מעולה ומסוגל לשאת חימוש לטווחים רחוקים בלי לוותר על יכולת אויר-אויר. אני נושם עמוקות ומדווח בקשר: "שני מיגים, שתי פגיעות." נוחתים. השמחה הפרטית משתלבת בשמחה הכללית המקיפה את כל החיל עם היוודע תוצאות המבצע. הסירנה קוטעת את העליצות. אני רץ לפטרל בצפון. המלחמה נמשכת.