עברו עשר שנים מיום נפילתו של ידידיה
ביום ראשון בין שקלים ותרומה נפל. עשר שנים עברו מיום ליום
כאן עמדנו להזכירו בשנה שעברה. לפני שנתיים התכנסנו בבית הספר מימון. שלוש שנים התכנסנו שם לזכר ידידיה. ידידיה למד בבית הספר מימון, היה חניך בסניף בני עקיבא שבחצר בית הספר מימון ומדריך בו. חמש שנים קודם לכן היינו מתכנסים בבית המדרש של בית הספר הימלפרב, שם עשה את לימודי התיכון בכתת בית המדרש.
מה בין תשע שנים לעשר שנים, ובין שמונה לשבע?
אין כמעט הבדל. הכאב והסבל על נפילת ידידיה הוא גלגל שאנו מסובכים בו, מצד זה הוא מקיף אותנו וגם מצד זה.
הזכרתי בשנה שעברה את שירו של אברהם לב. לכאורה, הוא קרא לשיר, לכאורה צריך אדם שבנו נפל להרים ראש, ואולם לכאורה, רק לכאורה יש לו לזקוף ראש, אבל מיד הוא משפיל עיניו ונכלם אל תוך עצמו כמי שבקלקלתו נתפס. התגלגל הדבר ורמזו לי אמרו, שלא טוב היות הדבר לכאורה, ואין להיכלם ולהיתפס לקלקלה.
האם נרמזתי?
כשנפל ידידיה שאלתי, איך זוכרים. אתמול עמד לידי, נגעתי בו והוא נגע בי, דברתי והוא ענה, באזניי שמעתיו. שמחתי בו והוא חלק עלי. ועכשיו אין בו כלום מאלה. נותר הזכרון. וכמה אורך הזכרון שאלתי? וכשאהיה כבר אצלו יזכרו הנשארים?
הלכתי לשאול מי שזוכר את אחיו שנפל במלחמת יום הכפורים, עשרים שנה ויותר קודם לכן.
האם תזכור את אחיך שאלתי? האם יעבור יום שלא תזכרנו?
אזכור את אחי, אמר לי ולא יעבור יום שלא אזכרנו!
היום אני יודע שהשאלה ששאלתיו אינה שאלה.
בכל יום מחוזר אני על ידי בני כמה וכמה פעמים. לא אדע איך צומחות המראות בלבי ומאין אשמע קולות. אלה הם עיקר גדול וחשוב בחיי, אבן יקרה כבדה. אני טוען אותה תמיד באהבה. ביני לבין עצמי, אך ביני לבין בני. הוא ואני. פעם אחת, גם קצה פעם יספיק לי אם אדע איך טוען ידידיה את אבנַי שלי. אמרו לי, שואל אני, האם לא אדמה למי שמפציר עוד ועוד ועוד ועין לו עונה? האם לא אהיה כמי שמבקש ומבקש ואין משיבים לו?
אדם עשוי לדמות שהוא מוקף קרובים, והם מסוככים עליו. אבל כשבאה פרידה היא פוגעת בכל. אבן טוען היא הקורעת וזורקת כל הגנה ומרחיקה מסייעים ומסיעיהם. אל נא תלמדו מכאן שאין היא מעיקה בין הקרובים לבין עצמם. אבן היא החוסמת את כל הכיוונים.
בימי השבעה בא לנחמנו הגדול הרב אברהם אלקנה שפירא. הססתי איך לנהוג, אם אפתח כהלכות אבלים או יפתח הגדול.
איני זוכר מי פתח אבל אחר כך אמר, שטוב לראות את הנפטר כמי שהלך למדינת הים. באותם ימים היה ההולך נפרד לעולמים. לפעמים אני מאמץ דרך זו, לפעמים היא אינה מספקת. אבל ודאי שיש בה מכה רבה ומפוררת וכל כח העולם לא יביא את הקרובים לידי איחוי שהיה לפנים.
פעם אחרת דברתי בשם ההורים בטכס ההתיחדות של חיל רפואה. וספרתי על הרגשה עזה בימי השבעה. נצחתי את בני אמרתי. בחיי בני אמרתי הסכמנו הוא ואני על דברים אחדים ונחלקנו על אחרים. קצרנו בהסכמות. אבל מחלוקות צריכות הכרעה ולפיכך הן מתארכות. ביני לבין עצמי, היה זה אך ביני לבין עצמי שאלתי מי יכריע במחלוקת, שנינו אוחזים בדעות כדין אני בדעתי ובני בדעתו. מי יכריע? שאלתי והשבתי. יבוא בני אחרי ויכריע. יירשני ויכריע. אחרון מכריע, יורש מכריע, כי הוא אחרון ומנצח. אבל בני נפל בחיי, ולא יכריע ולא ינצח.
חסר אני את ההכרעה שיכריעני בני ידידיה. מחפש אני אחריה משעת מותו. לא מצאתיה במקום שהורגלתי לראות אותו חי. רוצה אני לומר לו, שההכרעה אינה קנין לי. אבי ואמי מסרוה לידיי במתתם, שאמסרנה לילדיי במתתי. אבל איני מוצא את בני.
בני, אייך בני, אן אתה! אין.
אחפשך מחר ואולי אולי אמצאך מחרתיים.
בנתיים אני גדל ואתה אין!
ואיך? איך מגדלים אין?
ועכשיו אמרו לי אם נרמזתי?
ראש חודש היום, ואומרים דברי שבח לבורא עולם, המושיב עקרת הבית לאם בנים, ומניס לאחור ים וירדן. מודים לו על החילוץ מן המות ומתחייבים לשלם נדרים וקוראים להללו, שחסדו חסד לעולם. יש לספר מעשיו יתברך ולהודות לו, שהוא מהפך אבנים מאוסות ודחויות לאבנים של ראש ושל חזית.
בפירוש וברמז נקשרת לפנינו בפרקי הלל חופה של חיים של קטנים ושל גדולים. יאה השירה להלל.
ביום זה נפל בננו ואחינו ידידיה לפני עשר שנים.
בשבוע שעבר באנו סימון ואני אורית ורחל ונעמה אל חגי וביתו. דברנו שם על היום ההוא. עשר שנים, עשר שנים לא דברנו על היום ההוא.
זו היא תשובה, קצת תשובה לשאלה מה בין שנה תשיעית לעשירית.
וזה יהיה לכם, לכל אחד מכם סימן, שלא להירתע לשאול שאלה הנראית לא ראויה. אם לא ראויה היא עכשיו, ראויה היא אחר כן.