סמל רון בנימין טנדט ז"ל

"הגעתי לפלוגה שבועיים אחרי שאלו הגיעו למוצב. הפלוגה התארגנה במגורים והחלה את שגרת הקו.
כאשר ירדתי מהרכב שהביא אותי, חיפשתי מקום ללון בו. נגשתי לביתן שלי המחלקתי שלי - מחלקה 2, אך לא היה בו מקום אפילו לנשק. בגלל שלא היתה שום אפשרות אחרת, התמקמתי על מטתו של מישהו - שכנראה היה בבית באותו היום. לא ידעתי של המיטה, ואת האמת - לא כל כך היה איכפת לי.
נרדמתי - התעוררתי מקפיצה היסטרית של איזשהוא גוף שנחת עליי. פתחתי את עיני ולמולי עמד אדם מכוסה שכבות של בגדים ונעילי רוח ומעילי גשם, נעלי גומי גדולות, כפפות מגושמות והכובע של המעיל מכסה על חצי הפרצוף. מתוך ערימת בגדים זו בקע איזשהוא קול מוכר שלא שמעתי זמן רב. בעודי מנסה לשייך את הקול לפרצוף יצא פרצופו של זה שהשכבות עוטפות אותו ולמולי מי אם לא טנדט?!
אותו רון שנפרדתי ממנו לפני יציאתי לקורס חובשים. שער חלק מסופר להפליא ע"י אותו ספר שמצליח תמיד לחזור על אותה תוצאה יפה, עיניים ירוקות משהו ומבט חמוד בעיניים. קפצנו אחד על השני בחיבוקים ולאחר שנרגענו ישבנו לדבר. רון סיפר מעט על מה שעבר עליו בזמן שלא הייתי. על החברה, על הבית ועל השגעונות החולפים שלו. הוא עשה לי סיבוב היכרות במוצב ולאחר מכן הלכנו לישון.
למחרת הובהר לי שלא אוכל להשאר בחדר המחלקתי, כי אין פשוט מקום לאדם נוסף. לקחתי את החפצים וחיפשתי מקום לישון בו. כחובש הייתי אמור במידת הצורך לטפל בפצועים בצריף המיועד לכך - צריף הנ"אפל שבתוכו היו גם מיטות שדה נוחות. שמח וטוב לב עברתי לישון שם. לבד אומנם, אבל מאושר. אמנם היה מאד נחמד אבל באותה המידה קר. אך העדפתי זאת על פני שינה עם עוד 12 מיטות. הייתי מרוצה מהפרטיות אך הרגשתי קצת לבד, משעמם משהו. הייתי זקוק לחברה נחמדה.
את האמת, חברים כמעט לא היו לי בפלוגה, חוץ משלושה ארבעה, לשמחתי רון היה בינהם. נגשתי אל זה והצעתי לו לעבור לישון איתי בצריף.
רון הסתכל עליי כאילו על מטורף ושאל: "בלי חימום?" "בלי- עניתי."
למחרת עזרתי לרון להעביר את חפציו לצריף הנ"אפל וסדרנו לנו חדר פרטי ונחמד - הבאנו ציוד מהבית: גזיה, פינג'אן, אוכל שתיה מרקים וכל מה שצריך כדי להעביר את הזמן בצורה הטובה ביותר. באחד הפעמים שחזר מהבית הביא מצלמה - שכמדומני עוד אבא של סבא של רון צילם בה, התעקש שהיא מצלמת יופי - למרות שבעינית המצלמה כמעט ולא רואים את נושא הצלום מרוב סריטות. אך רון התעקש.
נהגנו לשבת ביחד לדבר, להסתלבט, ולתכנן מה יהיה אחרי הקו, אחרי קורס מכ"ים, והעזנו גם לדבר מה יהיה אחרי הצבא. תוכניות היו והרבה.
באחד מימי החורף הקרים החל יורד שלג. פשוט שלג נחמד ורומנטי. רצנו החוצה, רון ואני עם המצלמה והנצחנו את המאורע בתמונות הסטוריות. (לאחר זמן התברר שהמצלמה באמת צילמה - ואפילו יפה) באחת השבתות באה משפחת טנדט לבקר על כל הרכביה כמעט. אמא טנדט, אבא טנדט, אח טנדט, אחות טנדט, סבתא טנדט, חבר ואפילו סיגל טנדט. את סיגל הכרתי מהסיפורים של רון ומהדמיון שלי. המשפחה הגיעה בטרנספורטר צהוב ששפך הרבה אנשים ואוכל וכמובן שרון ארח את משפחתו בחדר שלנו. אני, כחברו של רון ישבתי עם המשפחה. כמדומני היה פורים ואפילו זכינו לתצוגת תחפושות מרגשת מאחותו הקטנה שהתחפשה לתרנגולת. היה מרגש לראות הורים ומשפחה של אדם שכל כך קרוב אלייך, שכל כך חשוב לך ושכל כך מצא חן בעיניך.
נזכר בהתארגנות במוצב לקראת היציאה שממנו רמי לא חזר. באותו היום הקריאו את הצוות שיצא ורון לא היה בינהם. הבטתי בו וראיתי את האכזבה על פניו. רון תמיד רצה יריות, פעילות מתח והצלחה - בליבי פנימה שמחתי שלא רון, אלא חבר אחר שלי הקריאו ברשימה זו. למרות שידעתי שאין מאוכזבים כמוהם.
יצאנו למארב ולמחרת חזרנו אחד פחות.
המוות של רמי השפיע על כולנו, והיינו זקוקים אחד לשני. הייתי זקוק לרון, לאשר ולליאור ואיתם הייתי.

היום נשארתי עם אשר וליאור ואת רון לקח אותו אחד שלקח את רמי.
איתך תמיד, רועי.