רון,
רציתי לכתוב את תולדות החיים שלך, מאז נולדת כילד רזה ובכיין, אבל מכל מה שניסיתי לא יצא כלום, כל הדברים התבלבלו ואי סדר היה בכל. ולכן חשבתי שאני פשוט כותבת את הדברים כפי שהם עולים לי בראש.
אני יכולה לזכור את החיוך שלך, את המבט בעיניים, השן העקומה שלא עשינו בזמנו גשר. אמרתי שגם כך תתחתן. השן נשארה עקומה כפי שהיתה. את השלחת הראש לאחרו שהסתרקת והסתדרת במראה, ובאומרך "אמא, איך אני נראה?" ובעיניי תמיד נראית נהדר יפה ותמיר כמו הנעורים עצמם. את הטפיחה שלך על הכתף, כאילו אני אחת מהחבר'ה והמכה הייתה די חזקה. לא אשכח, הייתי מזהירה אתכם בהכנסכם לנסוע במכונית "סעו בזהירות", כבר היית מצטט אותי לפני שבכלל אמרתי משהו.
רון, אני פשוט לא מאמינה שלא אראה אותך יותר אף פעם, למרות שכאשר אני חושבת איך אני יכולה בכלל לעמוד במה שקורה לי, אני מסבירה שבסך הכל אנחנו חומר, וחומר זה לא חשוב ואני צריכה לשמוח שהיה לי ילד כמוך ולו רק 20 שנה. ובכל זאת זה לא מספיק, למרות שתמיד תמיד תהייה איתי ובתוכי.
את חום הגוף כאשר היית מחבק אותי בשלחך שתי ידיים ארוכות לצדדים וצוחק ולאחר מכן בא החיבוק, יחסר לי עד סוף ימי. והדאגה שדאגתי לך מאז שהתגייסת גם היא תחסר לי. איך ייתכן שלא אדאג עוד כיוון שאין למי לדאוג? וכל מה שפחדתי מפניו בא לי במפתיע, ואותך לקחו ממני לתמיד. איך לא אתגעגע להביט בך כאשר אתה גולש על הגלים ואתה חלק מהים, כל כך משתלב, כל כך שולט בגלשן ומנצל את הרוח? פשוט היית יפה.
וכל אותן החויות שהכל התבלבל לי בראש, ואני לא יכולה לזכור אלא להרגיש שפשוט הם יחסרו לי ולעולם לעולם לא יהיו עוד.
אמא שלך.