הוא פרץ מהאוהל בריצה מהירה
תוך כדי צעקות רמות "ר-י-מ-ו-ן"!
הוא פנה לכאן ולכאן
המשיך לצעוק בקול אדיר
מחפש מקום אליו יוכל להשליך
את הרימון בלי לפגוע באיש -
אבל חיילי הפלוגה לרגע קפאו על מקומם.
ואז...
בבת אחת כל אחד חיפש מסתור -
זה קפץ לתעלה, ההוא נשכב על הארץ
והשלישי נתקע על עומדו
מה כבר אפשר להספיק
בפחות מ-4 שניות? לאן פונים? ומה בכלל נכון לעשות?
הזמן כ"כ קצר...
נתן אלבז נולד בעיר צפרו שבמרוקו
כבר מגיל צעיר רצה לעלות ארצה
ולהגשים את החלום היהודי ציוני בארץ ישראל,
אך הוריו לא אפשרו לו לעזוב.
כאשר הגיע לגיל 20
מדינת ישראל הייתה בת 4,
בחר נתן לעזוב את ביתו בלי להודיע
ולעלות לארץ ישראל לבד
על מנת להתגייס לצבא ולתרום את חלקו.
למרות ההקרבה הגדולה של נתן
בארץ לא חיכו לו בזרועות פתוחות. להיפך.
היחס מהציבור היה משפיל
"מרוקו-סכין", "פתיל קצר", "חמום מוח",
"חסר השכלה" וכינויי גנאי נוספים.
מספר חודשים לאחר שהגיע לארץ
הוא שלח לאמו מכתב
בו הוא מיצר על היחס שהוא מקבל.
"אמא יקרה… קשה לי להסתגל
בהתחלה רציתי להיות מה שאינני.
רציתי פשוט להיות אשכנזי.
רציתי להיות אחד מהם
אולם קשה להתנכר למוצא.
בארץ יש רומנים, תורכים, הונגרים, עיראקים,
יוגוסלביים ועוד הרבה עדות.
בימים הראשונים הייתי אומלל,
מאולם למדתי להתגבר. כל זה מאחורי.
תשאלי איך?
אני פשוט חייכתי, זה הכל.
היום אני בצבא ופה אין הבדל
"האויב לא מבדיל בין אשכנזי למרוקאי..."
נתן אלבז נתן את כל כולו לצבא
ולפני 68 שנה, 11 בפברואר 1954
(ח' אדר א' תשי"ד)
ביקש הסמל מחלקה (בגדוד 54 של גבעתי)
שני מתנדבים שיפרקו את חומרי הנפץ מהרימונים
שהיו בכוננות בלילה הקודם.
בלי להסס נתן אלבז הרים את ידו והתנדב
הוא וזייס סבג, עברו מאוהל לאוהל,
אספו את הרימונים בזהירות לתוך קופסה
והלכו לאוהל בקצה הפלוגה.
בעדינות אין קץ פירקו אלבז וסבג את הרימונים,
אבל עד היום לא ברור מה קרה שם באוהל:
"לפתע שמעתי נקישה. כבר זרקתי מספיק רימונים בחיים שלי"
מעיד סבג, "כדי שאדע מה פירושה של הנקישה".
מרגע הפעלת הרימון ועד לפיצוץ
ישנה שהות של 4 שניות -
אין הרבה זמן להחליט.
נתן אלבז קיבל החלטה אמיצה,
תפס את הרימון והרחיק אותו משאר הרימונים
על מנת להקטין את הנזק,
הוא יצא במהירות מהאוהל וחיפש מקום
אליו יוכל להשליך את הרימון
בלי לפגוע בחבריו למחלקה ששהו באזור.
כאשר הבין שהוא מוקף חיילים מכל עבר -
נתן רץ הרחק מכולם
ורגע לפני הפיצוץ נשכב על הארץ
כאשר הרימון מתחת לגופו...
איך מקבלים החלטה כזו, בזמן כה קצר?
שואלים אותי תמיד המודרכים.
והאמת היא שבשניות האלה
אדם פועל (כמעט) על אוטומט:
הפנימיות שלו יוצאת החוצה ברגעים כאלה
כל מכלול הבחירות שלו לאורך חייו,
הדרך בה בחר להאמין ולפעול ולתת לעולם
הכל מתגשם ברגע אחד קטן.
אבל צריך לדעת שהמטרה היא החיים,
"לחיות למען ארצנו"
ובידינו לעשות הרבה למען העם היושב בציון.
כדאי לזכור תמיד "שאנשים גדולים נבנים ממעשים קטנים" –
פעולה קטנה ועוד אחת ועוד אחת
מצטרפות כולן למעשים גדולים ולמופת לאחרים.
שנזכה לתת מעצמנו למען סביבתנו,
עד כאן להיום, נפתלי חן