רס"ן עמוס בן דוד ז"ל

ההיכרות ביני ובין עמוס היתה קצרה אך עמוקה. פגשתי אותו ביום שלישי בערב, לאחר שהשתתף בקרבות חושניה. הוא בא אלי, הציג עצמו ואמר: אני המ"פ שלך.
מאוחר יותר אסף את כל המפקדים. שמענו מפיו הוראות שונות ולאחר שסיים חילק לכולם סוכריות. פרט זה נחרט בזכרוני. נדמה לי, שכל המלחמה חילק סוכריות. כמו מעיין בלתי-נידלה היה בכיסיו.
בבוקר יצאנו לעמדות. היינו האגף השמאלי של החטיבה. משימתנו הכללית - לחפות על כוח אחר, שבא מצפון. התקדמנו תוך ירי ארטילרי. עמוס נע עם הטנק שלו ראשון, אני אחריו ואחרינו כל הפלוגה. התברר לנו, כי בזוקאים סורים רבים מפוזרים בשטח, הרבה יותר משציפינו. עמוס נתן פקודה לכל הפלוגה לעלות תוך כדי אש לעמדות.
במשך כל הזמן הזה הרגשתי, שנוצר בינינו קשר מיוחד. עמוס הדביק אותי בהתלהבותו. קראנו זה לזה בשמותינו הפרטיים. היה זה קרב מיוחד, ממש קרב של שליפות. מבין הסלעים היו קופצים בזוקאים סורים ויורים עלינו ואנו קוראים זה לזה: "תיזהר מימין, תיזהר משמאל"... שני הטנקים שלנו ביצעו מה שנקרא: "ירי צמד", כשאנו נעזרים זה בזה וטנק אחד מתקן את ירי חברו. ירינו לעבר שיירת מרגמות סוריות שהיתה בנסיגה.
עשינו עבודה טובה. עד הצהריים ניפנפנו את הסורים מן הרמה והיתה הרגשה די טובה אחרי כמה ימים קשים מאוד של לחימה. עמוס היה במצב-רוח מצוין. הרגשתי שהתחברנו, התפעלתי מקור-רוחו ומהתלהבותו. הוא נלחם באדיקות ממש.
התכנסנו לחניון חטיבתי באיזור תל-חנזיר. יועד לנו באותו יום לפרוץ לסוריה, אך הפריצה נדחתה למחרת.
התאספנו, הקצינים ומפקדי הטנקים, עם עמוס (היה זה ערב חג הסוכות) ושוחחנו באווירה טובה. הגיעה אספקה מטעם הוועד למען החייל. היה לילה שקט. בבוקר היה ברור, שאנו נכנסים לסוריה. ההרגשה היתה לא טובה ביותר - כל אחד ידע שיש לעשות זאת אך המורל היה נמוך. ראינו שהסורים עדיין לא נשברו, הם ירו טילים וארטילריה, רבים מן החטיבה נפלו.
חיילים סיפרו לי כמה הצטיין עמוס בקרבות. לא הבנו מאין הוא שואב את הכוחות למיבצעיו. בימי הלחימה הראשונים פגע הטנק שלו בעשרות טנקים של האויב.
גדולתו היתה במצב-הרוח הטוב, שעליו שמר כל העת. גם תחת אש חזקה נשמע קולו השליו במכשיר הקשר - מפקד, אך גם מתבדח ושואל כל העת לשלום פקודיו. האנשים נעשו תלויים בו, הוא שלט בהם מבחינה ריגשית. לפני הפריצה לסוריה אסף עמוס את החברה (בשלב זה הוא הפך למג"ד) - היו אלה צוותים מגדודים שונים, ולא כולם הכירוהו. הוא ידע, שמצב-הרוח מדוכדך. חלק מן האנשים חסר את המוטיבציה להוסיף וללכת קדימה.
עמוס עמד לפני החיילים, פתח ואמר: "אני עמוס", והמשיך: "מה, אתם לא שמחים שאני המג"ד שלכם?" וזה היה טוב, הוא הלהיב אותם. החלו להתבדח. השיחה קלחה. צחקו. היה צורך לפרוק לחץ שהצטבר.
לא ברור לי אם עמוס "שיחק" כל הזמן או באמת הרגיש כך.
הוא הסביר לחיילים את מהלכי הפריצה ונתן הערכת הכוחות הסוריים. לבסוף אמר: "עד עכשיו נלחמנו על חיינו ומי שיש לו אשה וילדים בבית - מבין, שעלינו להילחם הלאה. אחרת ניפגש פה שוב במלחמה נוספת עם הסורים". כשאמר זאת - נדמה לי שעמדו דמעות בעיניו.
אחר-כך הלך אל הטנק שלו כשארשת פניו רצינית. עקבתי אחריו במשקפת שלי. הוא לא היה עליז. ראיתי שעלה על הטנק, התפשט ערום והחליף לבנים. "השתגעתי" ממנו, על זה הוא חושב ברגעים כאלה. היה מוזר מאוד לראות את לובן הלבנים על פני הרקע השחור של הרמה.
יום חמישי אחה"צ, ההתקפה שלנו בסוריה החלה בשעה 13.00. מצפון-מזרח לקוניטרה היתה הרעשה ארטילרית איומה. ירינו, עמוס שאל בקשר את מפקדי הטנקים מה נשמע. מפקד החטיבה פרץ עם זחל"ם לעבר חאן ארנבה, כפר צפונית-מזרחית לקוניטרה. הוא יהיה זקוק לסיוע וקרא לעמוס לפרוץ בכל מחיר.
מימין ומשמאל היו תותחי נ"ט של הסורים, ראינו טנקים שלנו פגועים ושרופים. ראינו גם פצועים והרוגים.
עמוס נתן לי פקודה לנסוע ראשון, באותו רגע נפגע הטנק שלי, הזחל נפרש. קיללתי קללה עסיסית בקשר, שדווקא עתה, כשעמוס קורא לי - הטנק יצא מכלל פעולה. עמוס אמר לי בקשר: "החלף טנק". החלפתי ועברתי את הטנק של עמוס. הוא נסע אחרי. שמרתי איתו על קשר עין, כל הזמן שמעתי אותו אומר לי בקשר: "קדימה! מהר! קדימה!" ירו עלינו אש תופת מכל הצדדים.
בשלב מסוים נפגעתי, כשיצאתי מן הטנק עוד הספקתי לראות את הטנק של עמוס חולף על פני. נדמה לי שראיתי בעיניו דאגה כשהסתכל על הטנק הבוער שלי.
הטנק שלו התרחק.
סופר לי, שליד חאן ארנבה נפגע הטנק שלו פגיעה ישירה בצריח מפגז נ"ט.

נרשם מפיו של קצין אשר לחם עם עמוס בקרבות ברמת הגולן