קורות חיים
בנם הבכור של שלי ויוסי. נולד ביום ט"ו באדר א' תשס"ג (16.2.2003) בפתח תקווה. אח לשגיא ורז.
איתי גדל והתחנך בפתח תקווה. ילד טוב לב, חכם וצנוע, עם חיוך כובש. למד בבית הספר היסודי "הס", משם עבר לחטיבת ביניים "בן-צבי" ולתיכון "ברנר". נער ברוך כישרונות, תלמיד וספורטאי מצטיין. מגיל צעיר אהב כדורגל ושיחק בקבוצת הנוער "הפועל מחנה יהודה" בעיר. אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "מכבי תל אביב" שהרבה ללכת למשחקי הקבוצה עם אביו.
בן מסור להוריו ואח אוהב ותומך. איתי כיבד את הוריו והסב להם גאווה ונחת. עם אחיו שמר על קשר קרוב, והם ראו בו מקור השראה. הוא אהב את השקט והחמימות הביתית ואת המפגשים עם המשפחה המורחבת.
כמי שגדל על אהבת הארץ, היה לאיתי ברור שברצונו לשרת ביחידה קרבית.
ביום 16.8.2021 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד "שקד" בחטיבת גבעתי. הוא עבר בהצלחה את מסלול ההכשרה המפרך והתגלה כלוחם מקצועי ומסור שזכה להערכת מפקדיו. רועי חברו סיפר על חבר לנשק שהיה עבורו יותר מאח, תמיד עמד לצידו ותמך בו ברגעים קשים בהכשרה. "האדם הכי טוב וטהור שהכרתי", כדבריו.
אהבת הזולת הייתה נר לרגליו. לאיתי היה לב זהב, הוא התנדב ותרם סלי מזון לנזקקים בחגים. בנתינה אינסופית דאג לאחרים לפני שדאג לעצמו, וברגישות ראה את החלש ורצה לפזר טוב בעולם.
בלט כחבר טוב ונאמן. איתי היה מוקף חברים שרכש בכל מעגלי חייו. במאור פניו ובנועם הליכותיו נגע בליבו של כל מי שפגש. חבר אמת, שאפשר לסמוך עליו. תמיד דואג ומתעניין, מטה אוזן קשבת, נכון לעזור ולתת עצה טובה.
שמחת החיים של איתי הייתה מדבקת. בחוש הומור מפותח וציניות שנונה הצחיק את כל סובביו.
בשעות הפנאי אהב לבלות עם חברים, כתב חמשירים, צייר ציורים והלחין שירים.
לקראת השחרור מצה"ל החל לרקום תוכניות לעתיד. הוא תכנן לנסוע לטיול הגדול בדרום אמריקה, למד ספרדית ודיבר עם חבריו באנגלית.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
עם תחילת המתקפה איתי ויחידתו הוקפצו לדרום והיו בין הכוחות הראשונים שנכנסו לרצועת עזה, שם לחמו במשך שבועות ארוכים.
אביו יוסי סיפר כי איתי החליט לתרום את משכורתו לתושבי העוטף. כשאביו אמר לו: "יש לך משכורת קטנה, אתה חייל", איתי ענה: "אבא, צריך לעזור להם, אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים".
ביומן שניהל במהלך הלחימה כתב: "נלחם בשביל העם הזה שאף פעם לא נשבר, אנחנו ננצח וכל השאר לא משנה". כשדיבר על הלחימה עם אימו, אמר לה: "אני לא מפקיר את החברים מאחור".
ביום שלישי, 26 בדצמבר 2023, איתי והכוח שלו שהו בבית בשכונת דראג' תופאח שבצפון רצועת עזה. מחבלים חמושים ברימונים ורובים הגיעו מגג הבניין והחלו לרדת לקומות התחתונות, שם המחלקה של איתי עברה תדרוך. סגן מפקד המחלקה שעלה לקומה העליונה נתקל במארב ונהרג מאש מחבלים. איתי, ששמע את היריות וידע שמפקדו נמצא למעלה, רץ ראשון, חתר למגע ופתח בירי אל המחבלים עד שנהרג.
בזכות מהירות תגובתו ואומץ ליבו מנע אסון כבד יותר. איתי נלחם בעוז ובגבורה כשהיה הראשון להסתער ובכך הציל את חבריו.
סמל-ראשון איתי בוטון נפל בקרב ביום ט"ו בטבת תשפ"ד (26.12.2003). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה. הותיר אחריו הורים ושני אחים.
ספדה אימו שלי: ״בוביק, ילד בכור שלי אהובי, כל יום בלעדיך נראה כמו נצח והזמן לא עובר. הזיכרונות קשים מנשוא, החלומות שלך, שלא תזכה להגשים... מי האמין? ילד מוכשר, טוב לב, חכם ויפה, עתיד מזהיר ציפה לך. כמה חבל, חבל עליך וחבל יותר עלינו. חזרת להילחם כי לא רצית להשאיר חברים מאחור, אבל אנחנו אלה שהשארת מאחור, להתאבל על לכתך בטרם עת, ילד שלי, אהוב ליבי, לנצח תישאר חקוק בליבנו".
דודתו שירן ספדה: "איך בכלל מתחילים לתאר ילד שכמוך? גיבור של ממש, מלח הארץ, אמיץ בצורה יוצאת דופן, תמיד אוהב לעזור לאחרים, תמיד שואל, דואג ואכפתי. יש לך לב גדול, עם הרבה אהבה לכולם, להורים שלך, לאחים, לחברים ולמי לא. אתה לעד תהיה דוגמה בשבילנו, מקור להשראה, סמל".
איתי מונצח בתיכון "ברנר" שבו למד, באנדרטה לבוגרי בית הספר שנפלו.