טוראי חיים חיימקה אוירבך ז"ל

קורות חיים

חיימקה, כך קראו לו בני משפחתו, נולד בירושלים ב-ט"ו בטבת תרפ"ט, 28.12.1928, להורים משה ושרה אוירבך. אח תאום לשלמה, אשר נפטר ממחלה בהיותו בן 9 חודשים בלבד. חיים היה הבן היחיד בין שלוש אחיות הגדולות ממנו: רחל, שולמית ואילה. אילה מספרת שמכיוון שהיתה האחות הצעירה היתה קרובה יותר לחיים מאשר אחיותיו הגדולות.

משפחתו של חיים היא מותיקי ירושלים. סבתו, צביה, (אם אמו) נולדה בירושלים, וכן, אמו, שרה וכל ילדיה, כולל חיים, נולדו בירושלים. לאחר מספר שנים בירושלים החליטו הוריו של חיים לעבור להתגורר באירופה. במשך שנתיים חיה המשפחה באירופה. מפאת בעיות כלכליות חזרו להתגורר בישראל בעיר רחובות.

חיים היה בן למשפחת עובדים דתית ותיקה, דור שלישי בארץ. למרות שנולד בירושלים עבר חיים את ילדותו ונערותו וכל תהליך התבגרותו בעיר רחובות, בשכונת "כרם שקדים", כשברקע החברים ותנועת הנוער שכל כך אהב. "אני וחיים היינו מאד קרובים" נזכרת אחותו אילה, "אני זוכרת שכשהורי היו בעבודה הייתי שומרת על אחי הקטן, חיים. כולם אהבו אותו, הוא היה ילד שעשוע של המשפחה.

עם סיום לימודיו בבית-הספר העממי: בית חינוך, שהיום נקרא "בן- צבי", למד חיים מסגרות בבית הספר המקצועי על שם מכס-פיין. בתקופה ההיא רק בנים להורים עשירים יכלו ללמוד באוניברסיטאות ולרכוש השכלה.

מגיל צעיר הצטרף חיים לתנועת "הנוער העובד והלומד", זו היתה מן נקודת מפגש ובילוי לכל החברים. חיימקה אהב לעשות מיני מעשים למען הישוב, הוא היה מלא יוזמה. אני זוכרת שביום כיפורים אחד, לאחר הצום, (משפחתי הקפידה לצום, משפחה דתית ששמרה על המצוות והמנהגים) יצא חיים עם חבריו להקים את 11 הישובים בנגב. חיים היה מלא חום, אהבה, מרץ ויוזמה, והיה ידוע כמי שתמיד מושיט עזרה".

מגיל מאוד צעיר ניסה חיים להצטרף ל"הגנה", ופעמים רבות סירבו לצרפו לפעולות בשל גילו הצעיר. חיים היה מאוכזב מאוד. לבסוף, כהגיע לגיל המתאים הצטרף ל"הגנה". מיד עם הכרזת המדינה שהביאה בעקבותיה את התנגדותם של הערבים ולמעשי האיבה מצידם, עבר חיים לשירות פעיל כחבר חי"ש בגדוד 52 של גבעתי. הוא השתתף בקרבות כפר אוריה, גזר וסביבתה וכן ביפו. "אני זוכרת", מספרת אילה, "שבאחד החופשים מהצבא לקח אותי חיים להרי יהודה והסביר לי איפה נמצאים כל המקומות בהם לחם מאותה נקודת תצפית. מאוד נהנינו אני וחיים".

באחת מהפעולות ביפו, בה יצאה תגבורת של ההגנה לעזור לאצ"ל, השתתף גם חיים. תגבורת זו של ההגנה קבלה ב-25 באפריל 1948 פקודה: להוות כוח במבצע הקרוי "חמץ", בו הייתה צריכה התגבורת לרכך ולחדור לתוך השטח הפנימי של הגנת יפו, וכן לבצע ניקוי השטח החיצוני לאורך הגישות העיקריות אליה במטרה: להכריח את יפו להיכנע או להכין את הקרקע לחיסולה הסופי ולנקות את כל מחוז תל אביב, ועל ידי כך לשחרר את הכוחות שבתל אביב לפעולות אחרות ולהוסיף לביטחון השטח נגד כל איום שהוא. במהלך ביצוע המבצע, התפתח קרב, בין תגבורת ההגנה והכוחות הערביים. חיים, שהיה בין מבצעי הפעולה, נפגע ברגלו מכדור "דומדום" בגחנו אל חברו הפצוע בשעת הקרב בתל-א-ריש. חיים הובא לחולון ובשל חוסר אפשרות לטיפול מהיר נישא על גבו של חברו שמואל בכר למקוה-ישראל. למרות המאמצים של החברים ושל הרופאים ארע האסון: חיים מת משטף דם פנימי בחצות ליל, י"ט בניסן תש"ח, 28.4.1948.

"היום האחרון ששמענו מחיים" נזכרת אילה אחותו "היה כאשר הודיע שהוא לא יוכל להגיע לחתונת אחותנו ולחג הפסח, וזאת משום שהוא נמצא בפעולות בחולדה. חיים לא הגיע לחתונת אחותנו, לא הגיע לחגוג עם משפחתו את חג הפסח ולא הגיע לאירועים אחרים - מאז חיים לא חזר . . ."

בהעדר קשר מסודר באותם הימים קבלה משפחתו של חיים את הידיעה על מותו רק לאחר זמן רב, מפי קרוב משפחה שעבד בעזרה ראשונה במקוה ישראל. יום לאחר קבלת הידיעה יצא אביו של חיים, משה, בליווי גיסו לתל אביב דרך החולות, שם קבלו מידע מלא על הקרב שהתרחש ובנוסף נתבקשו לזהות את גופתו של חיים. הרופא שניתח את חיים סיפר שחיים לא שכח את משפחתו וביקש להחזיר תמונה של בת אחותו התינוקת, אותה נשא עליו, למשפחתו. מילותיו האחרונות של חיים היו: "מסרו דרישת שלום בבית".

אותו גיס שליווה את אביו של חיים הוא זה שזיהה את גופתו של חיים ובכך נמנעה קבורתו בעילום שם. יום לאחר זיהוי גופתו, הובא חיים לקבורה בבית העלמין הצבאי ברחובות. בן 19 היה במותו.