טוראי זרח שעובי ז"ל

קורות חיים

זרח, בן יששכר ולאה, נולד בי"ח בכסלו תרפ"ח, בכפר מרמורק ליד רחובות. משפחתו עלתה לארץ בשנת 1924. זרח היה תלמיד בית הספר העממי-דתי "תלמוד תורה" (מוריה). אמו סיפרה שבית-ספר זה היה ברמה לא גבוהה במיוחד ולכן העבירה אותו אל בית-הספר העממי שכיום נקרא "סמילנסקי" שם למד עד כיתה ח'.

ב-1941 הצטרף לתנועת "הנוער העובד והלומד" וב-1943 הצטרף כחבר לגדנ"ע. לשתי תנועות אלו הקדיש את מרצו בצאתו למסעות ולטיוליו בארץ כולה. חבריו הטובים היו יגאל יחיא, בנם של השכנים, ומשה ברזילי. רוב הנערים בגיל 15 התנדבו מרצונם לגדנ"ע (גדודי נוער עבריים). הם עברו אימוני שדה בשבתות ובחגים. וערכו מסעות שונים. אחד האימונים היה לחימה במקלות. תפקיד הנערים היה להיות קשרי פיקוד. הם ניקו את מחסני הנשק (הסליקים).

לאחר סיום לימודיו בבית-הספר החל זרח לעבוד בבית החרושת לזכוכית "לשם", שם עבד בתור מנפח זכוכית. עבודתו הופסקה עם הכרזת המדינה. בתקופה ההיא רחובות הייתה הישוב היהודי היחידי ומסביב כולם היו ערבים כולל קרית-משה. החלו לגייס נערים במסגרת תנועות הנוער ע"י מפקד מקומי. הנערים הלכו בקבוצות לפרדסים שהיו בבעלות עשירים יהודים ושם למדו תכסיסי צבא והתאמנו. בין הנערים היה גם זרח. הוא בילה את רוב יומו בהליכה לפרדסים ואמו בדרך כלל לא ידעה מזה ודאגה לו מאד. כל מה שאמו ידעה זה שהוא הלך עם קבוצתו לשחק עם מקלות בפרדס.

לא רק אמו של זרח דאגה, כל אמהות הנערים דאגו מאד לילדיהן. האימונים היו אסורים ע"י האנגלים ולכן נעשו בסתר וזה הגביר את סכנת האימונים. זמו קצר לפני המלחמה נסגר בית החרושת לזכוכית ואחריו גם בית הנוער. אחת מחברותיו לתנועת הנוער סיפרה שזרח ניחן בתכונות של מנהיג והיה טיפוס שמח שאוהב לבלות.

בנובמבר 1947 גויס זרח וצורף לגדוד 52. בירושלים היו בעיות אספקה ולכן השתמשו במצרכים מרחובות כדי לגייס מזון ומים לירושלים. גם עשירי העיר, משפ' גורודסקי ומשפ' חרל"פ תרמו מצרכים וכסף. את המצרכים המגויסים העבירו לצבא ומשם עברו בשיירות לירושלים. במשך חצי שנה ליווה כל גדודו של זרח (גדוד 52) שיירות אלו. האימהות דאגו לילדיהן והלכו לעיריית רחובות, ושם אמרו לאימהות שהם בידיים נאמנות ושלא ידאגו. סיפרו להם על התנאים הקשים בירושלים. חודשיים שלמים לא ראו אימהות השכונה את הבנים. בזמן זה הם שהו במחנה בלטרון (משטרה אנגלית) וניקו את הדרכים מרחובות לירושלים ממחנות האנגלים (תל-נוף, חצור).

זרח השתתף בליווי שיירות לירושלים ולנגב ובקרבות הקסטל, הראדאר, שער-הגיא, לטרון, קוביבה, תל-אריש, כפר אוריה ונחל שורק. השתתף גם בקרבות בג'וליס, עיראק א-סוידאן, פלוג'ה ובית ג'וברין שעל סף הנגב. אחרי חודשיים שהמשפחה לא ראתה את זרח הגיע אחד ממפקדיו. מיד חששו המשפחות לשלומם של הבנים וחשבו שלמפקד יש בשורות רעות, לא כך היה. הוא אפילו הודיע להם שהבנים יחזרו למחרת לחופשת סוף שבוע קצרה, כולם התרגשו מאוד.

לקראת שובו מהקרב בשער-הגיא, ב-5 ביוני 1948, הכינה אמו, לאה, ארוחה חגיגית וחיכתה לו בכליון עיניים. היא שמעה את המשאית מגיעה בליווי שיירה, שמעה את השיר שזרח וחבריו נהגו לשיר, "האמיני, יום יבוא....", ומיד זיהתה - בנה סוף סוף מגיע. היא רצה מהר יותר וראתה התקהלות ליד בית הכנסת "שבזי", שם ראתה את בנה שרוע על הארץ. לפני מותו הספיקה אמו להיות איתו לרגע, כל מה שהיה יכול לומר זה "אימאאא...." ומת לנגד עיניה. אחר כך התברר שרובה ה"סטן" האישי שלו היה טעון ופיו מכוון כלפי מעלה, כשהגיע עם המשאית קפץ ממנה נתקל באבן ונפלט מרובהו צרור יריות.

למחרת היום הובא זרח למנוחת עולמים בבית הקברות ברחובות.