משה היקר! בחוברת שהוצאה לסיום השנתיים של חברת הנוער, פתחת את רשימתך במלים שעוררו בי תמהון, בשעתן. כתבת: "אינני מומחה לכתיבת מאמרים, אבל יש ברצוני להשאיר כמה שורות לזכרון ממני". איזה כוח גורל הכתיבך את המלים הסתומות הללו? ניבאת ולא ידעת מה ניבאת.
לא מחומר אחיד קורצת. עליצות חיים ותוגה חרישית היו טבועות בישותך, פעום שאיפות ותקוף יאוש. בצר לך פנית אלי - מדריכך לשעבר - לתנות את לבך, וכמה פעמים באת אף להתפאר במעשי קונדס ושובבות.
אכן, דם לא שקט נזל בעורקיך, נטל ממך מנוחה והתסיס אותך. שובבות נעורים נטעה בך סקרנות והלהיבה אותך לקראת סכנות. היו בך אומץ והעזה רבה. בטוח היית בכוחותיך.
נער רך וצנום באת אלינו. גדלת ובגרת פה. ביכרת את הטראקטור והמחרשה על פני הספר. "נכנסתי לענף שמשך אותי מאד, והייתי שבע רצון. שקעתי בעבודה ומצאתי בה ענין יותר מאשר בלימודים" - כתבת ברשימה הנ"ל.
קשור היית לנגבה, אהבת את מרחבי שדותיה, אנשיה וילדיה, והנה נקשרת אליה לצמיתות.
בסכנת נפשות יצאו חברים לבקש אותך. הם חזרו ריקם וחלל נוסף על זרועותיהם. עוד השלינו עצמנו בתקוה, שאתה הזריז והנועז תתחמק מידי הרודפים, ושהנך תועה בדרך הביתה. הבוקר הקודר גילה את האמת המרה: כדורי הרוצחים וסכיניהם קיפדו את חייך הצעירים.
בועז נוסבנד