טוראי יאיר יאיר'קה עמיחי ז"ל

אלבום תמונות

קשה, קשה מאד לכתוב על יאיר'לה שאיננו... היד רועדת והדמעות חונקות...
לא הייתי רגילה להרבות לספר עליו בחייו. חשבתי תמיד, שזה מובן מאליו, שהוא לא יכול היה להיות אחר משהיה, כי הטפול והחנוך שנתנו לו בבית והאוירה שספג במשפחה - התוו את דרך חייו ופעולותיו.
עתה אחרי שהלך מאתנו, כשאני מדפדפת בדפי חייו הקצרים ומנסה להזכר בכל פרט ופרט, בגילים השונים שלו, אז אני מרגישה ביתר כאב מי היה ומי אבד לנו. ועם כל ידיעתי את גודל המטרה שלשמה הקריב את חייו, קשה, מאד קשה להשלים עם המחשבה הנוראה והאיומה כי יאיר איננו...
בהיותנו חברים במושב עובדים בעמק יזרעאל, באחד הימים היפים של ראשית הסתו נולד לנו הבן השלישי, כשמש האירו פניו ועיניו בהולדו ונקראהו יאיר, כשמו כן היה. לאשרנו אין גבול, הילד גדל לא לפי ימים אלא לפי שעות, מתפתח התפתחות נורמלית, משקלו עולה יותר מהמתאים לגילו, עליז ושמח תמיד, מחייך וצוחק ומפנה אליו את תשומת הלב של כל רואיו.
והנה יאיר'לה בת"א בגן ילדים, ההורים יוצאים לעבודה בשעות המוקדמות של הבקר ואותו מביאים לגן לפני בוא ילדים אחרים והוא יושב על סף הגן ומחכה בשקט ובסבלנות. אחרי כן לומד בבית הספר בשקידה ובאהבה, ער, תוסס, מתבלט כמארגן הצגות ומסיבות. אף פעם לא נדרשתי לבית הספר לא בגלל רשול בלמודים ולא בגלל התנהגות לא טובה. המורים חבבוהו מאד ושום תלונות לא שמעתי מפיהם עליו.
את ימי ילדותו בילה בשכונת הפועלים ג' והיה הכח המארגן של כל ילדי השכונה. זוכרת אני כיצד היה מאסף את כל הילדים ומספר להם ספורים, משחק אתם, מסביר ומחנך, בחורף בחדר ילדים שלו ובקיץ בחצר הבית או ע"י העמוד שברחוב, זה היה מקום ריכוזם.
היה ראשון מבני גילו בילדי השכונה, להצטרפות לתנועת "המחנות העולים" ולא מקרה הוא, שרוב ילדי השכונה הצטרפו לאותה התנועה. התמסרותו לתנועה היתה בלב ונפש ושום דבר לא יכול היה לעכבו מלבקר ב"צריף" מדי ערב.
בגיל 15 היה מדריך ל"עמלים" ובתמימות רבה היה מבלה אתם במשחקים ובפעולות. כשקרה ויאיר היה חולה ואסור היה לו לבוא במגע עם הילדים חניכיו, היה יושב על המעקה של המרפסת והם, הילדים, ישבו על הדשא שבחצר הבית ובאופן כזה היה מבצע את פעולות החוג. כל מאמץ לא נחשב בעיניו כדי לא לוותר על פעולה וכן לא בנקל ויתרו הילדים על פגישה עם מדריכם החביב והאהוב עליהם.
פעם כאשר ערך טיול עם שכבת ה"עמלים" שלו לכפר ויתקין, אמר לי בשובו: אמא! אחריות גדולה היתה זו להיות אחראי לחיי הזולת. קרה שאחד הילדים חלה פתאום, ואני מרוב דאגה לו לא יכולתי לישון כל הלילה, וכמעט שלא השתתפתי בנשף של אותו ערב שסודר למעננו.
יאיר'לה שבבית היה מפונק וילדותי כבן זקונים בבית, וילד שעשועים, היה לגמרי שונה בהיותו מחוץ לבית, היה עצמאי בכל תפקיד ובכל פעולה שבחברה, בין שזה היה מטעם בית הספר, ובין שזה היה מטעם התנועה, עזרה למשקים וכו' היה עושה את הכל, ואפילו אם זו עבודה קשה, בכל המסירות ובכל התמימות.
זכורתני כיצד העריכו את עבודתו במשקי "אבוקה" ובית השיטה, בזמן היותו שם לעזרת המשק בשנת תש"ג, ואז הוא רק בן 15.
חבריו שהיו בהזדמנות מוסרים ממנו ד"ש בהיותו בהכשרה היו מהללים אותו בגלל הנפש היפה והאצילה שלו, היו אומרים לי: תתגאי בבנך יאיר'קה, כי הוא חביב על כולנו בשל הליכותיו היפות עם כל החברים והוא הנהו הרוח החיה בחברתנו. אהבתו אליכם היתה לדוגמא לכל ה"חבריא" בכל שעת מצוא מספר ומספר על "הבית" וכמעין בלתי פוסק שיחתו על אבא, אמא והאחים, אשר תמיד שאף להדמות אליהם, שיחתו אינה משעממת, כי מי כמוהו יודע לספר ולספר יפה כשדבריו משולבים בהומור מרענן ומרגיע. כזה היה יאיר'לה היקר שלנו.
אני שואלת אותך בני, כיצד אוכל לחיות ולהמשיך בלעדיך כאשר הכל בבית ספוג אתך ובך, וכל פנה וכל חפץ קשור עם דמותך האצילה העדינה והטהורה!
יאיר'לה שלי! מאז שנדם קולך הערב, המצלצל והמתוק נדמנו גם אנחנו. ברגעים האחרונים של חייך דאגת לאמא, עם הרגשת החדלון רק מחשבה אחת נקרה במוחך: "שמרו על אמא..." ואני חיה, עם זכרך היקר, מטפלת בבגדיך, בספריך, בציוריך ובגל העפר עם הפרחים שנקרא קבר שלך ומקום מנוחתך...
בכבות אורך חשך עולמי, בני החמוד יאיר...

אמא הניה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח