אלבום תמונות
וגם עמירם, וגם דני, וגם דוב, וגם חיים - והעשרות שהלכו, והעשרות שילכו, אלה שקמו בלאט במכונית ופינו את מקומם לזקן, אלה שישבו בספסלים האחרונים בתיאטרון, אלה שאהבו את נערותיהם על שפת הים, אלה שנהגו מכוניות בעיר. אלה שנולדו בארץ, או אלה שבאו אליה להיוולד מחדש, אלה שהיו ילדים כל כך הרבה זמן, אלה שהקדימו כל כך לשאת בעול.
המקוואים, המוסד'ניקים, הכדוריסטים, הגלילאיים, התל-אביביים, החוג'יסטים והשומר'ניקים - כחולי החולצה, הילדים ממחנות הקיץ, הילדים ששיחקו במשחקי לילה צופיים. כולם.
לא לחשוב - כדי לכתוב עליהם. לתת לכאב לשרטט רק את הסילואטה של מה שאתה חש, שאם לא כן מתפלץ הלב. את מי הורגים, את מי הם לוקחים מאתנו?
את שרונה הכיר להפליא. ילדים היינו כשהטיול לשרונה בשבת היה בחינת הבטחה טובה, השמורה לנו מבעוד שבוע. ושם היינו עטים, בעצם הימים הבבירים והרעננים האלה של חודש שבט, על החמציצים ליד גדרות הפרדסים האפלים של המושבה הגרמנית, ובעזרת אבא היינו מטפסים על סורג הגן ומתבוננים בחזירים ובגוריהם בתוך ערימות הזבל המעלות אדים לבנים. ומן הסכך היינו מורידים פרחים דומים, שעד היום אין אתה יודע את שמם, ואליק היה רץ אל אמא:
- אמא, שושנים!
בחורשה של שרונה היינו מקיימים את פעולות הקבוצה בשבתות, ועם ערב היה מתאסף כאן כל הקן, ומדורות היינו מעלים - ולכאן היה מטייל עם נערתו הראשונה, והוא הכיר כאן כל עץ וכל שביל וכל עיקול בדרך.
עד שהלך אליק הבחור המבוגר, לילה אחד בחורף, בבוץ ואל תוך שרונה זו - משכן לצבא חנק בריטי - פרץ. באותה שרונה עצמה, בין אותם הבתים עצמם, ובין זרועותיו גווע עמירם, החבר הטוב והקרוב, לאחר שבוצעה המשימה ועל עפרה התחוח של שרונה נעשתה הזחילה האיומה בדרך חזרה.
יש להם לנערים האלה יחס חדש ואחר לקרב ולמוות - משום שיש להם יחס חדש לנוף. הנוף אינו זר, הנוף איננו עוין, איננו מטיל פחדים. ההר הזה מוכר, בכפר הזה חנינו פעם אחת ליד הבאר, בפרדס הזה "סחבנו" תפוזים, בכביש הזה - הו, פה עוד טיילנו לפני שהיה כביש!
כך היה ביעזור, כפר המארה, אליק הכיר את הכפר, את הדרך, את הכביש, את פרדסי הסביבה - לא פחות, ואולי יותר, מאשר ערביי הסביבה עצמם. כמה פעמים טיילנו כאן בילדותנו, כמה פעמים ליקטנו כאן כלניות וסביונים. כמה פעמים עמדנו כאן בקפה ערבי לפוש, כמה פעמים עברנו את הכפר על גבי אופניים, או ברגל, או בירכתי עגלה רעשנית.
הוא לא פחד מיעזור. כשם שדני לא פחד מהרי חברון, כשם שעמירם לא פחד משרונה, כשם שדוב לא פחד מהרי נצרת. הוא ידע איך להגיע לכפר הזה גם מאחור. שלוש שנים למד במקוה ישראל הסמוכה - והוא הכיר כל שדה וכל מטע בסביבה. הוא ידע שמאחורי הסיבוב - יש סימטה, ומאחורי הסימטה הבנין, שבו בית הקפה, ובית הספר אחר כך מצד שמאל, ובית הקברות, והפרדס הכרות.
הוא ידע הכל. הוא הלך אל תוך האש - משום שאלה הם החיים אצלנו. הוא לא רצה חיים אחרים. כשם שהולכים אצלנו לעבוד - משום ש"ככה זה בחיים", כן הולכים אצלנו לאש משום ש"ככה זה בחיים"; ואם מישהו אינו חוזר - "ככה זה בחיים". ואל תדברו על המוות. משום שאצלנו בצבא בצעיר שלנו, אין אצלנו דזרטירים, אין אצלנו בורחים מן המערכה - ואצלנו אין משליכים את הרובה ואין בורחים, אצלנו נלחמים עד הכדור האחרון - לא משום שהבחורים עשויים ברזל, אלא משום שככה זה בחיים, וככה חיים אצלנו.
אליק היפה, הבלונדיני מן הפלמ"ח. הפרחח התל אביבי בילדותו, הים, השחיה, ה"חסקות", המקוואי, איש העבודה והמשק. ה"פלמ"חניק" שעבר את כל מדורי המלחמה שלנו בשנים האחרונות, על כל גווניהם וגלגוליהם.
עיניו הכחולות, השקטות והפקחיות. הוא ידע, הפיקח, שחולצת תכלת הולמתו. הוא אהב את כל הדברים הבהירים, הפקוחים, העליזים, הרוננים שבחיינו.
חייו היו תחנות: נהלל, תל אביב, מקוה ישראל, כפר מנחם, רמת הכובש, גבעת חיים, יגור, בית השיטה.
מבצע שרונה, ליל וינגייט, כביש ת"א-ירושלים, פעולות בית דגון, רמלה, יעזור, חולון, והתחנה האחרונה - יעזור. הקרב האחרון. יעזור הידועה, המוכרת מימי הילדות - יעזור שאת תפוחיה הגנובים טעמנו, יעזור העצלנית, יעזור הנוכלת, שופכת הדם.
אליק שלנו היפה - איך נחיה אותך? הנכון הוא שאתה עצמך היית אומר:"מה הענינים! צריך להתגבר, מוכרחים להתגבר, מוכרחים, מוכרחים..."
משה
מתוך הספר "השבעה" - לזכר שבעת נוטרי חולון
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח