סמ"ר גדי מיינפלד ז"ל

אלבום תמונות

ביום שלישי, בשעה 07:20 בבוקר, מישהו צלצל בדלת. גרנו בקוטג' במבצע קדם. הייתי לבושה, מאופרת, מאורגנת לצאת לעבודה. פתחתי את הדלת. כוס קפה ביד. עופר עמד לידי. הופתעתי לראות בפתח הבית את משה כהן, פקיד הבנק שלי. הוא הסתכל עלי, והמבט שלו היה המום. הוא לא ידע שהוא דופק אצלי בדלת. התחיל ללכת אחורה. הלכתי אחריו בשביל, ושאלתי, משה, קרה משהו בחשבון הבנק שלי. משה לא ענה לי. לא ידעתי שהוא הצטרף ליחידה הזו, המביאה את הבשורה למשפחות.
פתאום, בקצה השביל שמתי לב אליהם: לרופא, ולאיש במדים. האיש מקצין העיר. היה לו קלסר ביד.
בשביל מה באתם, שאלתי, מה קרה לגדי? נפצע? נהרג? זה מה ששאלתי.
"כן", ענה האיש עם הקלסר, "היתה היתקלות בלבנון. נהרגו חמישה חיילים. גד ביניהם".
אל תקרא לו גד. קוראים לו גדי, אמרתי.
אמא

החיים המשיכו. אנחנו ממשיכים יחד איתם. כבר בתום השבעה, עופר חזר לבית הספר. ארנון, שהיה בחופשת שחרור, ליווה תלמידי תיכון בטיול. כולנו חזרנו לעבודה, לחיים, לשיגרה. "אף אחד לא נשאר בבית", אמרתי להם. גם את הסביבה הרגלתי להתייחס אלינו כרגיל. בהתחלה הם היו עוברים למדרכה השנייה, כדי לא לפגוש אותי, לא להביט בעיני. אנשים לא ידעו איך להתמודד עם זה. אבל אני החלטתי שיש רק אפשרות אחת: להרים את הראש, לשקם את המשפחה. בשבילך, גדי. בשבילנו.
המשכתי להתלבש, ולענוד את הצמידים, הטבעות העגילים, האיפור והשטויות שלי. ארבעה חודשים אחרי שנפלת, הלכנו לסדנת הורים שכולים של משרד הביטחון. היו שם הורים שכולים בני 'שנה', 'שנתיים', ישבנו ביניהם, אבא ואני, כהורים שכולים 'טריים'. 'הם לא הבינו איך אחרי ארבעה חודשים, אבא ואני ממשיכים, ומאיפה הכוחות האלה שיש לנו. באנו לקבל כוח והענקנו אותו להם. היום אני יודעת, שהעובדה, שאבא ואני לא רק בעל ואישה, אלא גם חברים טובים - היא שהקלה עלינו להתמודד.
אנחנו חזקים. המשכנו לחיות, חיתנו את עופר ואת ארנון, המשכנו לפגוש ולהיפגש עם חברים, בני משפחה, ללכת למסיבות, לטייל בעולם. הספקנו לחוות שיט בקאריביים, ובקרחונים של צ'ילי, פיסגת היופי בעולם, ומקומות ואתרים מופלאים. שבתוך כל השמחה והחוויות שלנו, מסתתר בתוכי כאב עמוק. מאחורי כל צחוק שבחוץ, יש בי דמעות שבפנים. כמה אני כואבת על שלא חווית ולא תחווה את כל אלה, גדי.
כואבת ואוהבת לנצח.
אמא

ביולי השנה, היית אמור לחגוג 38. אני בטוחה שהיית הופך להיות אבא נפלא. ממשיך להיות בן נהדר. אולי אפילו היית נעשה ווטרינר, כמו שרצית. כל כך אהבת בעלי חיים. אני זוכרת שכשהבאת את ספידי, פודל מעורבת עם טרייר, שהיתה אז גורה קטנה. רכבת על האופניים, כשהיא מוסתרת בתוך החולצה שלך, ובאת הביתה והתחננת 'אמא, אני רוצה'. אמרתי "לא גדי, אני מבקשת לא", ונו, כרגיל, הצלחת לשכנע אותי.
אמרו לי שכלבים חשים כשבעל הבית שלהם עומד להיות בצרות. שלושה ימים לפני שנפלת ספידי לא יצאה מהמיטה שלך, ובליל האסון, עוד לפני שנודע לנו, אמרתי לאבא, שאם מחר ספידי ממשיכה ככה, אני לוקחת אותה לווטרינר. הייתי בטוחה שהיא חולה. כשהגיע הבוקר, בוקר הבשורה - הבנתי. הבנתי שספידי ידעה לפנינו. במשך כל השבעה היא לא נבחה. ישבה צמודה אלינו. כשיוסי היה שואל "ספידי איפה גדי", היא היתה רצה בטירוף, עולה במדרגות, ומיבבת. נשבעת לך, גדי, היתה רצה בבית ובוכה. ספידי איננה. היא מתה מזיקנה לפני ארבע שנים.
ואולי מגעגועים.
אמא

במלחמת יום כיפור יוסי התגייס. הלכתי להורי עם הילדים. ארנון היה אז בן חמש. גדי בן שנתיים וחצי. הילדים שיחקו, נהנו, ציירו, צבעו. יום אחד, סבא ראובן, (אבי ז"ל), לקח סכין גילוח וחידד להם את הצבעים. (ככה חידדו פעם). הצוציק גדי, ראה את הסכין, והחליט שהגיע זמן 'להתגלח כמו אבא'. תוך שנייה הוא פצע לעצמו את הלחי. מה שהפך ברבות השנים לצלקת הסמלית שלו. צלקת על הלחי. מזכרת לתינוק מבאר שבע, ממלחמת יום הכיפורים. ככל שהתבגר, הפכה הצלקת הפרטית לאוסף סיפורים מיתולוגיים, אותם שיכלל, שידרג, לכדי סרטי פעולה ואקשן. היה מספר שהצלקת היא תוצאה של מפגש עם פושעים בבית הסוהר, מרדף עם המאפייה. חי בסרט. למען האמת, הצלקת די התאימה לו. היא תרמה למראה ה'גברי' של הילד שלי. אבל מצד שני, גדי היה כל כך רגיש, כל כך הבין אותי תמיד, עד שלפעמים חשתי שהוא הילדה שלא נולדה לי. וכשגדי הלך, נשארה הצלקת. אבל לא כזו שרואים. כי היא עמוק בלב.
אמא