רצועת עזה היתה שקטה יחסית כאשר החל גל החבלה ביהודה ושומרון בסוף 1967, אולם בתוך שנה הפכה למרכז של פעילות חבלנית. תרמו לכך במידה רבה המשבר הכלכלי החמור וחוסר מנהיגות פוליטית מגובשת.
בפעילות החבלנית אפשר להבחין בשלוש תקופות עיקריות: תקופת המיקוש והטלת הרימונים 1967-1969, המחבלים השתמשו במוקשים שהשאירו המצרים בשדות המוקשים. רימונים רבים הוטלו על ידי נערים תמורת שכר.
ב-1969 בוצעו 700 פיגועים ובהם נהרגו 9 ישראלים ו-80 נפצעו. תקופת הפעילות הגלויה במחנות והטרור הפנימי-1970. הפעילות החבלנית הגיעה אז לשיאה. במחנות שאטי וג'בליה שלטו המחבלים, שהשתייכו ברובם ל"חזית העממית לשחרור פלסטין". הללו פעלו בגלוי רוצחו ערבים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הממשל, או שהיו חברים בארגונים מתחרים. באותה שנה בוצעו 445 פיגועים. 16 ישראלים נהרגו ו-114 נפצעו (רובם חיילים). 45 ערבים נהרגו (רובם מחבלים) ו-667 נפצעו. תקופת המערכה לשבירת הטרור -ינואר 1971-ינואר 1972. המבצע נוהל ע"י אלוף אריאל שרון. בשלב ראשון גודר "הקו הירוק", הוקמה "מערכת" שמנעה תנועה חופשית של מחבלים אל הרצועה וממנה, ונסללו כבישי בטחון שאיפשרו גישה של צה"ל גם לאזורים נידחים. הוזרמו כוחות סדירים, שהוצבו לזמן ארוך כדי שילמדו להכיר את השטח, ונפרשו ביחידות קטנות על פני כל הרצועה. היחידות הפעילו חוליות של חמישה חיילים, שנעו בשטח וסרקו אותו ביום ובלילה במקומות שונים ובלתי-צפויים ובזמנים בלתי קבועים. שיטה זו אילצה את המחבלים לעסוק במציאת מקלט מפני כוחות צה"ל ולחדול מן הפיגועים. כן בוצעו כ-100 מרדפים וסריקות גדולות במחנות הפליטים. בסוף יולי 1971 הוחל בדילול שני המחנות ונפרצו בתוכם דרכי מעבר רחבות. תוך שבועות מספר חדלו כמעט מעשי החבלה. 104 מחבלים נהרגו ומאות נלכדו.
בשנת 1972 נרשמו כ-60 פיגועים.